מבחינתי, היו שתי בעיות עיקריות ומשמעותיות בכל הקשור להופעה של אואזיס:
-
עד לבוקר ההופעה לא הייתי משוכנע שאני אזכה לראות אותה.
-
איך לעזאזל מצליחים להתרומם, שבוע אחרי ההופעה המדהימה של פול מקרטני. איך נוסעים לראות הופעה מעניינת וכו', שבוע אחרי אם כל ההופעות ???
את הכרטיסים להופעה של אואזיס הזמנתי כמה דקות אחרי שהזמנתי את הכרטיסים להופעה של פול. המחיר נראה לי סביר לחלוטין ($50 הכרטיס בערך) ולמי שיושב בחדר בחולון ומסתכל על המסך של המחשב, המרחק בין מארלטון, ניו ג'רזי שבה גר אחי לקולומביה, מרילנד, שבה (פחות או יותר) נערכה ההופעה, נראה זניח לחלוטין. Little did I know שהמרחק הזניח הזה הוא בעצם 183 ק"מ !!!
אני יודע, זה לא נשמע הרבה בתיאוריה, אבל בפועל, מבחינת אחי, הנהג האישי שלי והמוציא לפועל של כל התכניות שהיו לי במהלך הטיול, מדובר ב - 3 שעות נסיעה בתנועה חברותית וביום עבודה (איכשהו יצא שכל ההופעות שראיתי בארה"ב היו ביום חמישי), של בן-אדם שלא יכול להשיג יום חופש אחד ושמטופל בשלושה ילדים. אה, שכחתי לציין דבר עקרוני אחד: לאח שלי אין שום עניין, ולו הקל שבקלים באואזיס. טעיתי לחשוב בעבר שהוא מסמפט את הלהקה אבל זו הייתה הנחה שהתבססה על ראיות כל-כך קלושות עד שבאמת לא היה צורך לטרטר אותו להופעה. פעם, בשנת 96' הוא עשה את הטעות הפטאלית ואמר לי שהוא שמע שני שירים של אואזיס (Wonderwall ו- Don`t look back in anger) ואהב אותם. מהר מאוד גיליתי שקיים פער בין לאהוב שני שירים לפני 9 שנים לבין לסוע 183 ק"מ כדי לראות את הלהקה שמבצעת אותם. אני לעומתו, מאוד אוהב את אואזיס. שרדתי את הלהקה הזו על שלל משבריה, היתקלויותיה המשונות עם החוק והעובדה שהיא דועכת באופן מתמיד. What's the story (Morning Glory) הוא בעיני אחד מהאלבומים הטובים של שנות התשעים. Be here now היה מגלומני ומופלץ אבל הכיל כמה שירים ממש טובים (מי אמר Stand by me ולא קיבל ?), Standing on the shoulder of giants היה סביר והכיל את השיר של אואזיס שאני הכי אוהב (Go let it out) ואפילו את Heathen chemistry שרדתי. מבחינתי אואזיס היא עדיין אחת הלהקות הגדולות והטובות בעולם. ואולי זה קשור לחרדת הקולדפליי ממנה אני סובל (וזה לא באשמתי אלא באשמת גלגל"ץ) או לעובדה שה-Red hot Chilli peppers החליטו לנוח הקיץ ול-U2 אי אפשר היה להשיג כרטיסים כבר מ-1986. עכשיו, בדיעבד, אני מבין איך נראתה בהלת הכרטיסים שלי למתבונן מן החוץ. אואזיס היוו רק חוליה אחת בשרשרת. מעבר למקרטני ולסטונס היה גם את הווייט סטרייפס שרציתי לראות באטלנטיק סיטי, את פרל ג'אם שתכננתי לראות בקוויבק סיטי ואת שריל קרואו שכמעט וראיתי בווירג'ין מגה סטור בניו יורק. אין ספק שמדובר בטור עצבני במיוחד ולרוע מזלו של אחי, הוא היה המוציא לפועל של כל התכניות הזדוניות האלו.
עוד לפני שהגעתי לארה"ב, ידעתי שאח שלי לא מתעתד לבוא איתי לאואזיס. למרות שהזמנתי כרטיסים, למרות שנורא רציתי, למרות שגיסתי לא התנגדה שהוא ישאיר אותה לבד (בפעם השלישית בשבועיים) עם שלושת הילדודס, למרות הכל, הוא הזהיר אותי מראש שמפגש הפסגה בין האחים (עכשיו אמור לבוא השם משפחה שלי) לבין האחים גלאגר, לא יתקיים. אח שלי עובד קשה. קשה מאוד. הוא יוצא מהבית ב-8:30 אחרי שעתיים עם הילדים וחוזר כשהוא עייף ובשלבי קימוט אלו או אחרים ב-19:00 בערב מינימום. אין לו ימי חופשה פנויים לבזבז וכפי שציינתי, הוא לא נורא מתעניין באואזיס. אני חושב שמכת המוות הייתה הפקק הארוך והמעצבן בדרך להופעה של הסטונס. בשלב הזה הוא כבר נשבר טוטאלית והודיע לי חגיגית שהוא לא מתכוון לסוע איתי עד קולומביה, מרילנד. האמת, הבנתי אותו לגמרי. אפילו לא כעסתי ולא רטנתי. בראש תכננתי כל מיני חלופות. הן היו טובות ומעניינות אבל לרוע המזל, הן נעדרו כל קשר למציאות. מסתבר שקולומביה מרילנד היא נידחת גם במושגים של מקום כמו מרילנד והתברר שה – Merriweather post pavilion נעדר כל אפשרויות תחבורה ציבורית. אח שלי עוד היה נדיב מספיק להציע לי את האוטו שלו, אבל האפשרות של לעשות היכרות עם הכבישים של ארה"ב (כנהג) דווקא בערב הזה, נראתה קלושה וחסרת טעם וחוץ מזה: נורא לא רציתי לנסוע לבד. רציתי שהוא יהיה איתי. זה לא שאני לא יודע להיות לבד, כמו שאף פעם לא ניסיתי את זה. ממרחק של 4 חודשים לפחות, אני גאה לומר שאח שלי נפל למזימה מתוחכמת ביותר. לא היה לו צ'אנס. בניגוד לכל הגיון שצפוי ממערכת היחסים ביני לבינו, דווקא לא התחלתי לנדנד במֶרֶץ. לקחתי את זה בקלות. חיכיתי לרגע המתאים, גייסתי את הסיוע של גיסתי ויום או יומיים לפני ההופעה הנחתתי את המכה בסופה הוא החליט להתלוות אליי. שלא נטעה, מדובר בהחלטה שברירית מאוד ולא הייתי לגמרי משוכנע - לפחות עד לרגע שבו מצאנו את עצמנו באוטו בדרך לבלטימור - שהיא אכן תצא לפועל. אבל בסופו של עניין הוא התרצה והסכים.
בדומה להופעה של פול מקרטני, שבוע לפני כן, קבענו להיפגש בפילדלפיה. זה היה הצ'אנס האחרון שלי לבלות קצת בעיר שאני כל-כך אוהב. היא קידמה את פניי בגשם קליל ורוח אבל לפחות הספקתי לצלם אותה קצת (את פילדלפיה) ולהיפרד ממנה כיאות. אני מוכרח לחזור לשם יום אחד. פשוט מוכרח. כולם יודעים שהדרך לליבו של הגבר עוברת דרך הקיבה והדרך לליבו של אחי עוברת דרך דברי המתיקה. בבוקר ההופעה גיליתי שבאופן לא לגמרי ברור הצלחתי לרדת קילו (ובפאונדים זה היה אפילו יותר) וכמו כל שמן מקצועי החלטתי להקריב אותו במיידית על מזבח הנסיעה. אז קניתי עוגיות שוקולד, ועוגיות בוטנים (המילה עוגיות קצת מוגזמת על הדבר הזה. מדובר בסוכר מזוקק עטור שבבי בוטנים ומתוק להחליא) ואלוני קנה חבילה ענקית של בוטנים ושקית ענקית של בייגלעך מצופים בשוקולד (זה נשמע לא משהו אבל זה ממכר ברמות מטורפות). היה לנו מספיק סוכר באוטו כדי להתניע אותו בלי בנזין. וכך, מצאתי את עצמי יושב סמוך לאחי כשבמשך שעה אני מוציא לו את הבוטנים מהקליפה ומגיש לו אותם. כך הפכתי סנג'ר. אבל לא נורא, הגיע לו למסכן. עד שהגענו למרילנד היה לנו מספיק סוכר בגוף כדי להישאר ערים יומיים לפחות. בדרך עוד הספקנו לעצור לקפה (הקפה עם קפאין הראשון שלי מזה 7 חודשים) ולטפל בחתיכת פלסטיק סוררת שהתנתקה מהאוטו (הידע שלנו במכונאות הוא כל-כך דל עד שזה עגום) ולדבר, בעיקר לדבר. אני חושב שהסיבה היחידה שבגללה אלוני הסכים בסופו של דבר לבוא הייתה זה שהבטחתי לו שנוכל לדבר בדרך. ודיברנו. דיברנו על מיליון דברים, קשה לזכור. בחלק ניכר מהזמן הוא ניסה לשכנע אותי שהוא מקריח במפרצים. בחלק אחר של הזמן ניסיתי לשכנע אותו שהוא מדבר שטויות. דיברנו על הכל, כי זה היה הצ'אנס האחרון שלנו לעשות את זה. למחרת הייתי אמור לעלות על מטוס בדרך הבייתה. והאמת היא שהיה מעולה. בלי קשר להופעה היה מעולה. ואני, שכל הדרך פחדתי שאלוני יתבאס מהנסיעה הארוכה, ראיתי שהוא נהנה מאוד. ונסענו בנוף המדהים של מרילנד ובשקיעה המקסימה (והצטערתי בשבילו שהוא מבזבז שקיעה כל-כך רומנטית עליי ולא על אשתו) ובסוף, הגענו. והסוף הזה לקח די הרבה זמן. לא היו פקקים ושום בעיות ובאנו מוקדם יחסית, אבל קולומביה הייתה ממש רחוקה. זה אפילו לא היה בבלטימור אלא הרבה אחרי. בדרך, עוד הספקתי לתת לו סקירה קצרה על תולדות אואזיס. האמת, הפתעתי את עצמי בידע ונראה לי שגם הפתעתי אותו. הוא הקשיב בקשב רב ולרגע אחד קצר היה נראה שהוא ממש עשוי לגלות עניין בהופעה הזו. ה-Merriweather post pavilion ממוקם בקולומביה בפנייה שהיה מאוד קל להחמיץ אלמלא היינו דרוכים. אני ממש לא מעלה על דעתי שום תסריט שבו הייתי מצליח למצוא את המקום הזה לבד. כך או כך, מדובר בפארק הופעות מקסים, תחת כיפת השמיים, באזור שנראה לכאורה נטוש, אבל מגניב לאללה. ממש מקום מגניב. למי שמביט מהצד, המקום עשוי להראות כמו פתח למסיבת טראנס. בפנייה בלתי נראית בכביש, ביער בין העצים, בלב אזור די מבודד, לשם הגענו כדי לראות את אואזיס. בגלל האנטי קליימקס המטורף - לבוא לראות הופעה של אואזיס שבוע אחרי הופעה של פול מקרטני, הגדול שבגדולים, הגבר שבגברים ה...וכו' - יכולנו ממש להנות מהסביבה ומהאווירה מבלי להיות באטרף כזה או אחר. אני עוד איכשהו התרגשתי בקצוות אבל אחי היחידי היה אדיש לחלוטין וסתם, אבל ממש סתם, נהנה לראות את המקום מתמלא אט אט, את האווירה והתכונה ותחושת הסבבי שריחפה מעל כעננה קטנה של שביעות רצון (פואטיקה של פלוץ, אה ?)
המקומות שלנו היו משמאל לבמה, קרוב לקצה היציע. אני יודע שקרוב לקצה היציע נשמע רחוק מאוד אבל בוא נגיד שהיינו רחוקים 20 מטר לכל היותר מהבמה. אם למשל הייתי רחוק מרחק כזה מפול מקרטני בהופעה שלו שראיתי, סביר להניח שהייתי מתעלף עוד לפני האקורדים הראשונים של ההופעה והייתי מבלה את חלקה הגדול בבי"ח. אבל...הגלגארים זה לא פול מקרטני ו-Jet (החימום) לא היו ה-DJ המסרוּח ההוא מההופעה של פול.
,Merriweather post pavilion הוא כל מה שפארק להופעות לא גדולות במיוחד צריך להיות. הוא לא גדול מדי ולא נותן תחושה של מרחבים כמו פארק הירקון. הוא לא איצטדיון הג'איינטס שנותן תחושה של דינוזאורים בפעולה והוא לא אולם ענקי או איצטדיון מדיום סטייל בלומפילד או יד אליהו (היכל נוקיה יכולים לקרוא לו בערוץ הראשון). הוא פארק חביב שבקצהו אחרי עלייה קלה יש מדשאה גדולה מאוד. בחלקה הקדמי יש יציע (למי שהיה 10 דולר יותר לשים על הכרטיס) ובחלקה האחורי מדשאה שעליה התפרקדו כל הצעירים. אני חושב שמה שתרם לתחושה המגניבה הייתה החבורה של הבריטים שהתחילו לשיר שירים של כדורגל ביציע. שיכורים, כדרכם של בריטים בחו"ל, נלהבים כדרכם של תיירים בכלל ובעיקר בעניין של לעשות שמח. זו בערך הגרסה החו"לית לחיילים שיש בארץ בכל תכנית אירוח. החיילים שתפקידם העיקרי הוא לעשות שמח ולהתקומם כנגד בדיחות על מג"ב או גולני. אגב, גם הפעם רשמנו הצלחה מסחררת בהגנבת המצלמה פנימה. אמנם בפעם הראשונה שהגענו לשער החזירו אותנו לאוטו כיוון שהסתבר שאסור להכניס אוכל להופעה (ולפיכך נאלצנו לאפסן באוטו את ה-18 קילו ממתקים שהיו לי בתיק) אבל בסופו של עניין, המצלמה החדשה שרכשתי בניו-יורק חיכתה לה לבטח בתיק.
בפרסומות להופעה היה רשום ש-Jet יהיו מופע החימום. למי שלא יודע/זוכר/מכירJet הם הלהקה האוסטרלית ששרה את השיר שנטחן עד דק בגלגל"צ Oh, look what you've done you've made a fool of everyone ואם השורה הזו נשמעת מוכרת למישהו זה רק בגלל שהם גנבו אותה ככה בלי בושה מהביטלס. לקח יותר מדי זמן עד ש-Jet עלו לבמה. הרבה יותר מדי זמן. בדרך הספיק הכרוז להודיע שמופע החימום של קסבייאן התבטל בגלל סיבות טכניות. כיוון שאני לא יודע מי זה קסבייאן וכיוון שבכלל לא ידעתי שהם אמורים לחמם את ההופעה, לא לקחתי ללב. לא נורא. פחות זמן לחכות לגלאגרים.
אין מה לדבר, Jet היו פצצה. פשוט פצצה. עטורים באנרגיה ששמורה אך ורק ללהקות בתחילת דרכם ובאמצע המסע לכיבוש אמריקה, הם נתנו שואו טוב בהחלט והסתבר, למרבה ההפתעה, שהיו להם לא מעט אוהדים בקהל (שלא לומר די הרבה). הם עושים רוק די בסיסי של ראשית ימי המטאל. משהו כמו לד זפלין ודומותיהן (בהגדרה גסה עד כאב) והסולן שלהם הוא די טווסי בהתנהלותו, אבל לזכותו יצוין שיש לו סיבות להטּווס עלינו. הוא סבבה לגמרי. רצה הגורל ודווקא בשיר היחידי של Jet שאני מכיר, הייתי בשירותים. בוא נגיד שאם יש מילה רעה להגיד על Merriweather post pavilion הרי שהיא מצב השירותים. הדבר שהכי הזכיר לי את צה"ל בארה"ב היה השירותים בפאביליון. לא נורא, באנו בשביל לראות הופעה, לא בשביל לשבת על עיתון בשירותים. לא ככה ?
בקיצור, Jet באו והלכו ואז התחילה ההמתנה להתארגנות של אואזיס. עברו כמה חודשים ולכן קשה לי לזכור עד כמה משמעותית הייתה ההמתנה. לא יותר מדי, זה בטוח.
ואז הם עלו לבמה.....שוב, אחרי פול מקרטני והסטונז קשה להתלהב מאואזיס, עם כל הכבוד, ובכל-זאת, על שלל האנרגיות השליליות שלהם, הגלאגרים עדיין מצליחים לרגש אותי ובעיקר להזיז לי את הרגליים. בקיצור, אני מלא סימפטיה ללהקה הזו.
אואזיס עלו לבמה לצלילי Fuckin' in the bushes מתוך אלבומם הרביעי והלא-מוערך-מספיק Standing on the shoulder of giants. לרוע המזל, זה היה האזכור היחידי לכל התקופה שבין האלבום השני לאלבום הנוכחי (השישי במספר). אואזיס התברגנו. זה לא שהם משחקים רמיקיוב מאחורי הקלעים ושותים רק מים מינרלים, אבל בהחלט יש הצהרה מאוד חשובה בהתעלמות משלושה אלבומים שלמים. הם יודעים שהם אף פעם לא יזכו לרמות התהילה שהיו להם פעם ואולי באיזשהו מקום (בקצה התת-תודעה של אחד מהם) הם קצת מתחרטים על שנים של מריבות, מוּפלצות יתרה, והתעסקות בכל דבר חוץ ממוזיקה. היה חסר לי לשמוע את Stand by me הנפלא, את All around the world ההמנוני, Go let it out האהוב עליי ביותר, ואפילו את The hindu times ו – stop crying your heart out מתוך Heathen chemistry. במקום זה קיבלנו את ליאם במבטא בלתי ניתן לפענוח לחלוטין. חשבתם שהם נשמעים מצחיק בראיונות, חכו עד שתשמעו אותם בהופעה. קיבלנו תצוגת דיסטורשנים ורעש שלא הייתה מביישת להקות מטאל מפעם. קיבלנו את מערכת היחסים העכורה-הקבועה בין שני האחים (כשנואל שר, ליאם יורד מהבמה, בהפסקות בין השירים ליאם מסנן כל מיני מילים שלא מובנות לשתי פנים או משתמעות לצורך העניין, כלפי נואל וכו'). אבל...אואזיס היו ועדיין, אחת מלהקות הרוק הטובות בעולם. וכשהם מנגנים חומרים
מ – Definitely maybe ו – (What's the story) Morning glory אפשר עדיין להרגיש את העוצמה והאיכויות שהפכו אותם לאחת הלהקות המצליחות ביותר בעשור הקודם.
ההופעה נפתחה בשני שירים מהאלבום האחרון, Turn up the sun ו – Lyla. הקהל, להפתעתי הרבה דווקא הכיר את השירים (אני קצת פחות). בהמשך הגיעה גיחה ראשונה מני רבות לאמצע שנות התשעים: Bring it on down, Morning Glory (בביצוע שהרים את המקום) ו – Cigarettes and alcohol. הדפוס הזה של כמה שירים חדשים ומיד אחריהם גיחה לאלבום הראשון והשני הוכיחה את עצמה ולמעשה גם חזרה על עצמה לאורך כל ההופעה. The importance of being idle ו – A bell will ring המשיכו את ההופעה. לכבוד the importance of being idle ליאם יורד מהבמה. מיד אחר-כך הוא חוזר. אני לא ממש מבין ואוהב את הסידור הזה: מה היה הורג אותו לקחת טמבורין ולתת קצת קצב. הרי במילא הוא עושה את זה בשאר השירים. ממש לא הבנתי את העניין. בשלב הזה הסתמנו כמה דפוסים: נואל לא זז מהמקום. ליאם מסתובב בצורה מאוד מוזרה על הבמה וניגש למיקרופון בצורה עוד יותר מוזרה. אגב, בזמנו טענו שמיתרי הקול שלו עלולים לסבול פגיעה מאוד רצינית בגלל הדרך שבה הוא שר (כשהראש מוטה וכו'). לא ניכרו סימני פגיעה, לא בהופעה הזו לפחות. הגיטריסט של הלהקה גֶּם ארצ'ר (גם ע"ש של שחקן הכדורגל הסקוטי האגדי, ארצ'י גמיל) תותח-על והבסיסט, כדרכם של בסיסטים היה פרווה. בעמדת המתופף נכונה לנו הפתעה מאוד נעימה אלא שגילינו אותה רק כמה זמן אחרי ההופעה. מסתבר שפול מקרטני לא היה הביטל היחידי שפגשנו בארה"ב. זאק סטארקי, בנו בכורו של רינגו סטאר הוא המתופף של אואזיס. ידעתי שהוא ניגן קצת באלבום, אבל לא ידעתי שהוא הפך למתופף הקבוע של הלהקה. ואם הייתי יודע....(כנראה שלא הייתי עושה שום דבר אחרת אבל זה בטח היה נותן ערך מוסף להופעה עצמה, בזמן ההופעה). OK, חוזרים לפאביליון: ליאם יורד מהבמה ונואל מבצע את Acquiesce, אין מה להשוות בין היכולות הקוליות של שניהם אבל נואל מביע קצת יותר רגש בשירה. למי שמחפש את הדברים האלה, זה שווה משהו. ליאם חוזר והלהקה עושה את אחד מהשירים הגדולים שלה Live forever אני לא ממש משוכנע אבל נדמה לי שאת זה סוף-כל-סוף, אח שלי הכיר קצת. במקום להמשיך לעוד איזה להיט, הלהקה עוברת ל – Mucky fingers שנואל שר (וכן, ליאם יורד מהבמה וכו'). בכלל Mucky fingers נשמע כמו שיר שנואל גנב מההקלטות של ה – Velvet underground. הסגנון הזה והתופים האלה הם הכי Velvet underground שאפשר. בשעה טובה ומוצלחת, רגע היסטורי בהופעה, אחרי שאחי היחידי נאלץ להנות משירים שהוא לא מכיר, הגיע שיר שהוא כן מכיר. ההפסקה של ליאם התארכה ונואל הרביץ ביצוע מרגש וטוב ל – Wonderwall. מאז שיצאה גרסת האיזי ליסנינג של מייק פלאוורס, קשה לי לשמוע את השיר הזה בלי לחשוב עליו, אבל בכל-זאת, מדובר באחד הלהיטים הגדולים של שנות התשעים ובשיר יפיפה. בשלב הזה כבר הבנתי שהאבטחה במקום היא לא אבטחה והשמירה היא לא שמירה. בתור ישראלים טובים אחי ואני, די בתחילת ההופעה' זזנו לכיוון האמצע כדי לראות טוב יותר. היינו ממש במרחק כמה מטרים מהלהקה. כיוון שכולם צילמו בפלאפונים שלהם החלטתי גם אני להוציא את המצלמה שקניתי ולתעד רגע של וידאו מההופעה. ותיעדתי. כמובן שלא שומעים כמעט כלום וכו', אבל עדיין, יש לי הוכחה ניצחת שראיתי את אואזיס (ואלמלא פול מקרטני ביום חמישי שלפניו, הייתי גם מתרגש מהעניין). ליאם חוזר לבמה והלהקה מסיימת את ההופעה הקצרה מדי בגירסה ארוכה מדי של Champagne supernova ו – Rock n Roll star האדיר. לטעמי, שני השירים האלו מהווים דוגמה מושלמת לעוצמה של הלהקה. ב-Champagne supernova זה בא בצורה של בלדת רוק וב-Rock n' roll star זה בא בשיר "עצבני" לחלוטין ובכל-זאת העוצמה היא אותה עוצמה. ואיזה אחלה עוצמה זו. מחכים, מחכים ומגיע ההדרן. קודם כל, מהאלבום הנוכחי, השיר שליאם כתב: Guess god thinks I'm Abel. תחשבו על זה, הבן-אדם מנגן כבר 13 שנה בלהקה עם אחיו. הם רבו כל ריב אפשרי, עשו סמים, אלכוהול מכל הכיוונים, הפסיקו לדבר אחד עם השני יותר פעמים משאפשר לספור ובסופו של יום, השיר שליאם כותב נקרא "כנראה שאלוהים חושב שאני הבל". זה אומר הרבה, לא ?
ממשיכים ל – The meaning of soul גם כן מתוך האלבום האחרון (זה פשוט מדהים, הם ניגנו כל-כך הרבה שירים מהאלבום האחרון ובכל-זאת הצליחו לפספס שניים מהטובים יותר Let there be love ו – Keep the dream alive, חבל מאוד). ואז ליאם שוב ירד מהבמה, והמשמעות של זה הייתה אחת: Don't look back in anger. ואיזה יופי זה היה. So Sally can wait, she knows it's too late as we're walking on by....השיר שתמיד מחזיר אותי לצה"ל. לסוף השירות. להימל ודודי, לגלר לעדי ואיגמו ושאר חברי הקנוניה. איזה יופי. ואז ליאם חוזר, והנה בא לו השיר האחרון בהחלט בהופעה: My generation. משום מה אנשים אוהבים לסיים את ההופעות שלהם עם השיר הזה ומה שטוב בשביל ג'נגו בקמלוט, בטח טוב בשביל אואזיס מול קצת יותר קהל...כשחזרתי לארץ התברר לי ששני החברה שעלו על הבמה ורקדו במהלך השיר הם בעצם להקת קסבייאן (וכך אני אוכל לספר בגאווה שגם אותם ראיתי בהופעה...) ואחרי כמה דקות של רעש ודיסטורשנים, כנהוג בסוף של הופעות רוק, אואזיס היו כלא היו ואנחנו היינו בדרך לחניה. בדרך חזרה עוד הספקתי להצטלם מול שלט שהכריז שבפאביליון הזה ממש, הופיעה בתחילת שנות השבעים להקה די-אלמונית (אז) בשם לד זפלין. בקיצור, מדובר במקום בעל ערך היסטורי.
הייתה הופעה אדירה. באמת. לא כמו פול מקרטני (והרי ידוע לי שאף הופעה, לעולם, לא תהיה כמו פול מקרטני) אבל בהחלט הופעה טובה. היו פקקים ביציאה והייתה דרך שנמשכה 3 שעות בלילה והייתה מעולה. אלוני נהנה. אני יודע שהוא נהנה כי טרחתי לשאול אותו בערך 1,000 פעם אם הוא נהנה והתשובה הייתה זהה בכל המקרים. בשלב מסוים הוא התחיל להרגיש קצת לא נעים מהשאלות שלי. זה בסדר, הסתדרנו.
יש שיחות שאפשר לנהל בעיקר תוך כדי נסיעה. בלילה. כשמחר אני אמור לחזור לישראל. הוא הבטיח לי לקחת את החיים יותר באיזי מיד אחרי שהוא מסיים את התואר ואני הבטחתי לקחת את התואר יותר ברצינות מיד כשאני אסיים לקחת את החיים באיזי. והרי רק בשביל שיחה שכזאת היה שווה לנסוע 3 שעות לכל כיוון. למחרת המסכן עוד הלך לעבודה, לא לפני שביקרנו את הביקור היומי הכמעט-מסורתי ב- dunkin' donuts. ואז חזרתי הבייתה. ובעצם אז, התחילה ההופעה האמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
