הבלוג של אילון

בדרך-כלל אני האוהד מס' 1 של הקולנוע הישראלי. באמת. אני מוכן לסלוח לסרטים ישראליים על הרבה דברים. אולי זו גישה מוטעית ואולי הגיע הזמן שאני אפסיק להתייחס לקולנוע הישראלי כאל ילד מאותגר, הרי נוכחתי בעבר כבר בעשרות מקרים שבהחלט אפשר לייצר פה בארץ סרטים שעיקר מעלתם היא לא בהכרח העבודה שהם נוצרו בארץ הקודש. ולמה בעצם נועדה הפתיחה הזו, הפתיחה הזו היא דרך מנומסת לומר ש"שושלת שוורץ" מצליח לגלם בתוכו את כל מה שאנשים בד"כ לא אוהבים בקולנוע הישראלי. יותר מדי סיפורים קטנים ולא חשובים, דמויות לא מוצלחות שחלקן ממש על גבול הבדיחה-על-דמות (שרון אלימלך המתוקה בד"כ ממש בלתי נסבלת בסרט הזה) ונסיון לכפות כל מיני אידיאולוגיות מחד וסטיגמות מאידך על סרט שלא ממש נזקק להן. אפשר לחלץ גם כמה דברים טובים מהסרט אבל גם דברים כאלו (המשחק של טל פרידמן למשל) הם לא חד משמעיים. בקיצור: עם כל הכבוד לשמואל הספרי ופמלייתו, עם כל הרצון הטוב שקיים בי כלפי יהודה לוי (אני ממש מסמפט אותו), עם כל האהבה לקולנוע ישראלי ועם כל הרצון להגיד ש"שושלת שוורץ" הוא בעצם דוגמה למיזוג הגלויות והתרבויות הבלתי-אפשרי שיש פה בארץ (וזה בהחלט מה שהסרט הזה יכל להיות אם היוצרים שלו לא היו מתאמצים לכפות את זה עלינו), אני נאלץ להגיד שלא אהבתי את "שושלת שוורץ" פשוט לא. הוא לא היה נורא, הוא עדיין היה ישראלי, ממש לא סבלתי, אבל ממש אין סיבה לטרוח בעבורו. בקצרה: במושבה קטנה באי-שם בארץ, יש אלמנה ששאיפתה היחידה בחיים היא להיקבר לצד בעלה שהתאבד בעבר, היא מנהלת מאבק בנדון עם הממסד הדתי וגם עם ראש המועצה (דב נבון בתפקיד דב נבוני קלאסי). הבן שלה, בומבה (פרידמן) מנסה להיכנס לפוליטיקה ולא בהצלחה יתרה, הנכד שלה (יהודה לוי שמנסה להתגבר על כשלי הדמות הבלתי-אפשרית שכתבו לו) מלמד ילדים לבר-מצווה, בעל פוטנציאל לחזנות ובעיקר מעשן סמים ומתאהב ברוסייה צעירה (אניה בוקשטיין) שבאה לקבור את אביה בארץ הקודש ומגלה שלקודש יש צדדים רבים ומכוערים. בין לבין יש בעל אטליז שגם הוא נאבק בממסד הדתי, אשתו התימנייה (שרון אלימלך מגוחכת למדי), הממסד הדתי (עמוס לביא ועוד כמה סלבז דרג ב') ויכול להיות שהיו עוד כמה אנשים שהסתובבו שם. אנ'לא יודע, בשלב מסוים איבדתי עניין.