הבלוג של אילון

היה פקק בדרך חזרה מהרצליה וכך יצא שחזרתי הבייתה לדקות האחרונות של "אהבה על הדשא". סתם ככה, במקרה. עד היום לא הקדשתי יותר מדי זמן ל"אהבה על הדשא". אמנם מדובר בסרט שנעשה ע"פ הספר של ניק הורנבי יקירי והכוכב של הסרט הוא קולין פירת' (עוד יקירי, רק בגירסה מדובללת מדי) ובכל-זאת, היה קשה לי. סצינת הסיום של הסרט, של אותה עונה עליה הגיבור מדבר, היא המשחק הידוע בין ארסנל לליברפול. המשחק שבו ליברפול הפסידה את האליפות בדקה התשעים. ממש בדקה התשעים.

הייתי בן 13 אז. הייתי בן 13 ואני זוכר את אותה שבת שבה נסענו כל המשפחה באוטו וקריינית החדשות סיפרה על האסון שקרה בעת משחק חצי הגמר על הגביע האנגלי, באיצטדיון הילסבורו בשפילד. 96 אוהדי ליברפול נמחצו למוות באותו צהריים שנודע כאחד מהשחורים בתולדות הכדורגל האנגלי והכדורגל בכלל. ליברפול שהייתה במירוץ לאליפות שקלה שלא לחזור לשחק באותה עונה. בסופו של דבר, אחרי הפסקה של כמה ימים או שבועות, אני כבר לא זוכר, הם חזרו. הם חזרו מתוך כבוד ל-96 ההרוגים באותו צהריים שחור. המתחרה העיקרית במירוץ לתואר הייתה ארסנל של ג'ורג' גרהאם. קשוחה , אפורה ויעילה, ממש כמו ארסנל.

ההתאחדות האנגלית החליטה לשבץ את המשחק בין ליברפול לארסנל כמשחק האחרון של אותה עונה, מתוך תקווה שהמירוץ לא יוכרע עד אז ויתקבל משחק על האליפות. ליברפול הגיעה למשחק הזה כשהיא ביתרון של 3 נקודות ושני שערים. ארסנל הייתה צריכה 0-2 כדי לקחת אליפות. והכוונה היא ל 2-0 באיצטדיון אנפילד בליברפול. אנפילד של אז הוא לא מה שהוא היום. הקופּ האגדי עוד הילך אימים על היריבות וליברפול, האלופה, הייתה כמעט בלתי מנוצחת בבית. ובצדק. היה לה את רוני ווילאן ואייאן ראש ומקמהון וג'ון בארנס וברוס גרובלר המיתולוגי בשער, והיו לה את כל הסיבות שבעולם לקחת את האליפות הזו. אלא שארסנל חשבה אחרת.

באותו יום שישי שבו נערך המשחק הגורלי, הלכנו לשחק כדורגל במתנ"ס. זה היה המקום היחידי שבו היה אור גם אחרי 7-8 בערב. שיחקנו. בדרך חזרה הבייתה שמעתי שליברפול שלי הפסידה את האליפות בדקה התשעים.

אני תמיד נוטה להאשים את הפועל ת"א בפסימיות האובססיבית שלי בכל מה שקשור לכדורגל. והפועל ת"א היא מטרה קלה. אם יש אכזבה שניתן לנפק, הפועל ת"א תנפק אותה. אלא שבמבט לאחור, אני חושב שאותו ערב הוליד את האיש הפסימי שאני היום. יותר מכל דבר אחר זה היה אותו ערב. אני רואה את קולין פירת' ומבין שאני קצת כמוהו. או אולי הרבה. אני לא גבוה ויפה כמוהו ואין לי אזרחות בריטית, אבל במה שקשור למרורים שהכדורגל מאכיל אותי, אני כמו הגיבור ב"אהבה על הדשא". זה ממש לא חשוב שהוא אוהד את ארסנל ואני את ליברפול או הפועל ת"א. ממש ממש לא חשוב.

בסופו של עניין מייקל תומאס שכבש את שער הנצחון עבר לליברפול והעביר בה כמה שנים בקישור ההגנתי. ליברפול זכתה מאז רק עוד פעם אחד באליפות. זה קרה שנה מאוחר יותר כשקני דלגליש על הקווים וחלוץ ישראלי מבטיח בשם רוני "רוזי" רוזנטל מבקיע עבורו 7 שערים בשמונה המשחקים האחרונים. ארסנל צמחה להיות אימפריה אנגלית מלאה בשחקנים זרים ואת המתנ"ס אני רואה אחת ל 3-4 שנים, כשאני בא להצביע.

לא ראיתי את "אהבה על הדשא" עד הסוף. אני עדיין לא ממש יכול. אולי נעים להיזכר בליברפול של אז ובארסנל של אז. והאמת, גם נעים להיזכר באני של אז. הוא היה די מצחיק. אני יודע שאני אוכל עוד הרבה מרורים בגלל שתי האהבות שלי בכדורגל. אכלתי מספיק עד עכשיו ויש עוד מאיפה שזה בא. את התמימות שהייתה לי אז, באביב 89' אני כנראה כבר לא אקבל בחזרה לעולם.