הבלוג של אילון

אחד מהמושגים הידועים בעולם המוזיקה הוא "משבר האלבום השני" - חוסר היכולת של אמן/להקה לתמיד בהצלחה מסחרית או אמנותית באלבום השני (או באלבום שבא אחרי ההצלחה/הפריצה). בהשאלה, ניתן להסתכל על "כייבל גאי" כמשבר האלבום השני של בן סטילר כבמאי. הפריצה של סטילר כבמאי הייתה עם "המציאות נושכת", אותו סרט שנחשב למניפסט המדויק והמייצג מכולם לתופעת דור ה-X. בסיכומו של עניין, המנצח הגדול של הסרט ההוא היה בן סטילר, במאי ואחד מכוכבי הסרט, וכנראה שגם אנחנו, הצופים. איך שלא יהיה, נישא על גלי ההצלחה של "המציאות נושכת" ביים סטילר את "כייבל גאי" כלרשותו עומד ג'ים קארי, ולא ג'ים קארי החצי רציני/חצי מצחיק של ימינו אנו, אלא ג'ים קארי של אחרי אייס ונטורה, המסכה ושאר המפגעים הקולנועיים של אותם ימים. בדיעבד, ואחרי שיצא "זולנדר" (יום יבוא וכולם יבינו אותו) הסתבר שההומור הסאטירי/אפל/לא ברור של "כייבל גאי" הוא חלק משיטה של סטילר כבמאי ולא התפלקות חד פעמית. בשנים שבין "כייבל גאי" ל"זולנדר" אני מניח שכולם חשבו שמדובר בטעות, זריקה קטנה וזה עובר. "כייבל גאי", שיצא לי לראות לראשונה רק לפני זמן קצר, מביא את סיפורו של סטיבן (ברודריק) שנפרד זמנית מחברתו ועובר לגור בדירה משלו. צ'יפ (קארי), ההוא מהכבלים, שבא להתקין אצלו את החיבור מסתבר כנודניק לא קטן שלאט לאט ובהתמדה משתלט על חייו של סטיבן והופך את מה שהיה חיים די רגילים לסיוט אחד מתמשך. מבחינתי, דווקא היה נחמד לראות את הסרט, אפילו שהוא בן 10 ואפילו שהוא מציג את ג'ים קארי בתקופה בלתי נסבלת למדי. סטילר כנראה ניסה להגיד משהו על אמריקה ועל טלוויזיה ועל השטויות הרגילות שעליהן כולם "מנסים להגיד משהו". זה לא שהוא לא הצליח, הבעיה היא שהמסר נעלם בים השטויות של ג'ים קארי. ברודריק החביב עליי משחק תפקיד ברודריק-י טיפוסי. שנתיים מאוחר יותר סטילר יהיה הליימך המושלם ב"משתגעים על מרי". מזל שהיה לו את ברודריק להתאמן עליו.