הבלוג של אילון

יום עמוס היה היום, אשכרה יום עמוס. וכדרכם של ימים עמוסים הוא התחיל ביום מעצבן ובעייפות בלתי נדלית בעבודה. ואחר-כך ארוחת צהריים ואחר-כך הבייתה. וכדרכם של ימים עמוסים היו לי מיליון דברים לעשות אבל העדפתי להתמכר לטלוויזיה ולספורט.

ב-17:00 התחיל המשחק הרביעי בגמר הנשים בין הפועל ת"א לרמת-חן. נצחון של הפועל ת"א היה מביא לה את האליפות. במקביל התחיל החצי גמר בכדורגל בין הפועל ת"א לבני סכנין. אצל הגברים היה משעמם. בכלל, זו הופכת להיות שיטה. הפועל ת"א נראית רע והיא משעממת אפילו את המסורים שבאוהדיה, אבל...בסוף זה עובד. שלוש דקות מוצלחות של דגו, שלוש הדקות הטובות הראשונות שלו מאז ה 3-0 בגביע הטוטו מול הגלאקטיקוס, אי-שם בספטמבר 2005, העלו את הפועל לגמר. והקלישאה אומרת: במשחקי גביע העיקר זה לנצח. אז הפועל ניצחה. ובכלל, רוב הזמן הייתי אצל הנשים. שם הלכו מכות. שם נאבקו. שם זה נראה כמו תחרות ספורטיבית ולא כמו תחרות פטנק של מועדון קשישים בחולון. לא יוצא לי לדבר על זה הרבה אבל מגיעות כל המחמאות לכדורסל הנשים בארץ. עוד לא פסה הרומנטיקה מהספורט. עוד לא פסה לגמרי. אז הגברים של הפועל עלו לגמר והנשים לקחו את האליפות וב-19:00 נרשמו אותות שמחה אצלי בסלון. ואז התחיל החצי גמר השני, מכבי חיפה מול בני יהודה. מאז הדאבל של הפועל, חשוב לי מאוד שלא לראות אף קבוצה זוכה בדאבל. למרבה השמחה, בכל שנה זה עובד. השנה הייתי בטוח שזה הולך להיכשל. חיפה נראתה כמועמדת מושלמת לטרבל הישראלי הראשון והייתי משוכנע שבגמר הפועל לא תצליח לעצור אותה. אלא שחיפה לא תגיע לגמר. בני יהודה ניצחה בהארכה 2-0 והשחזור של גמר 81'' (שהסתיים באופן מכאיב במיוחד) בוא יבוא. במשך עונה שלמה דיברו על היכולת של ניצן שירזי לשקם שחקנים וכהוכחה הביאו את ראובן עובד ואלי ביטון. במשך עונה הייתי בטוח שמדובר בשטויות, אבל לראות את ראובן עובד, בולס השווארמות הסדרתי הזה, מצליח לתת כזה ספרינט בדקה ה-102 שיכנע אותי סופית שכולם צדקו. בני יהודה עלתה לגמר והיא ממש ממש לא צריכה לפחד מהפועל ת"א. יהיה שמייח ואני מקווה שלצד הנכון. ואז, אחרי התאספות קלה, שיחה עם השותפה, ארוחת ערב סמלית ושיחה קצרה עם אמא שלי בענייני עבודה. הגיע הקינוח. מילאן נגד ברצלונה. וגם כאן נרשמו אותות שמחה. ברצלונה נגד ארסנל בגמר. שתי הקבוצות האהובות עליי ביותר בליגת האלופות (אחרי ליברפול כמובן). זה גמר שבו אני לא יכול להפסיד. והעיקר שגם שם יהיה שמייח. ואחרי 7 שעות מול הטלוויזיה אני רק מחכה לדוד שיגמור לחמם לי קצת מים חמים. מחר יום עמוס. עמוס ביותר. בדרך כלל אין לי הצלחות גדולות מדי בספורט. על אחת כמה וכמה כשאני רואה את המשחק בשידור ישיר ועל אחת כמה וכמה כשאני רואה ארבעה משחקים ברצף. היום זה עבד. אני נוצר את הפוסט הזה כזכרון ליום ספורטיבי מוצלח ביותר. אני אוהד הפועל, אין לי הרבה כאלה.