הבלוג של אילון

אמרתי לאסנת שנעודד את צסק"א והיה נראה לי שהיא הסכימה איתי, עד שהתחיל המשחק והיא חזרה לעודד את מכבי. זה יפה. עד שלשום היא הייתה בטוחה שרבע בכדורסל אורך 15 דקות (או אולי 12...) אבל העיקר שרוח הציונות לא נפגמה. ליעד הבטיח שהוא בעד צסק"א ועמד בדיבורו. לא תיכננתי להטריד את השכנים שלי. נשבע לכם שלא. אבל איך שהתחיל המשחק ואיך שהתחילו קריאות הייששששש של כל השכונה, החלטתי שאני עומד לבד, ילדותי וקטנוני מול שכונה שלמה בחולון. כל סל של צסק"א לווה במחיאות כפיים וצעקות. בהתחלה זה היה מצחיק. אחרי זה אסנת אמרה שזה מפריע לה. לקראת הרבע פחדתי שיבואו לדפוק לי על הדלת כמבוא למכות ולקראת החצי הייתי משוכנע שהם יארגנו את החבר'ה ללינץ' בקומוניסט שגר למעלה. זה לא קרה. אולי מחר אני עוד אמצא את האוטו שלי שלם. לקראת הרבע הרביעי הפסקתי לעודד את צסק"א בקול רם. אולי זה מה שעזר להם לנצח. לא מחאתי כפיים בסיום המשחק. אסנת לקחה ללב והייתי משוכנע שעוד מעט השכנים יצאו לחלונות כדי להוריד את הדגלים לחצי התורן. מילא יום הזכרון, אבל בחייאת, מכבי הפסידו את הגביע. אומרים שאין שמחה כמו שמחה לאיד. אולי זה נכון. הלילה זה התפקשש לי. אני מקווה שמכבי תתן לי עוד הרבה הזדמנויות לשמוח לאידה. מחר אני הולך לעבודה בחולצה אדומה. מילא זה שלא שרתי ורקדתי אחרי הנצחון. מילא זה שלא שתיתי לחיים. הכל עובר. אבל להוציא קצת את הנשמה למכביסטים השרופים בעבודה, זו הזדמנות שקשה להחמיץ. חוץ מזה, מה אכפת לי, מחר אחד במאי ואני עובד ציבור.

בריאות לכולם.