הבלוג של אילון

איל ברקוביץ' פורש מכדורגל. לאחר עונה כל-כך רעה ומביכה הוא החליט לפרוש. יש שיגידו שהוא פורש שנה מאוחר מדי אבל אני חושב שעדיין יש לו מה למכור. במקום הנכון. בשנה+ האחרונות יצא לי לכתוב יותר מפעם אחת על ברקוביץ'. אני מודה שההחלטה שלו לעבור למכבי ת"א לא היטיבה עם מעמדו בעיניי, אבל הצלחתי להתעלות מעל העובדה שהוא שחקן מכבי וזכרתי לו חסד נעורים. לדעתי הצנועה, ברקוביץ' הוא אחד מהשחקנים המוכשרים והטובים שצמחו בכדורגל הישראלי. הוא ללא ספק אחד מהמצליחים שבשחקנים הישראליים באירופה, אם לא המצליח שבהם ולדעתי, למרות ההתנהגות הבעייתית שלו במשך השנים ואולי אף בגללה, הוא אחד מהשחקנים החשובים ביותר בעולם הכדורגל הישראלי. זה נכון שיש לו פה גדול, שהוא בלתי אפשרי, שהבעיטה שהוא קיבל מהארטסון ומההתאחדות ומיעקב שחר ומעוד כל מיני גורמים, הגיעה לו. הכל נכון. אלא שמה שהיה לברקוביץ' ברגליים לא היה לאף אחד אחר והמסירות שבה הוא שיחק את המשחק (שוב, אני לא מתיייחס לשנתו האחרונה במכבי ת"א אלא לכל השנים שקדמו לה) הייתה שווה את הכל. לטעמי, ברקוביץ' טעה כשהלך למכבי ת"א וטעה שוב כשלא עזב אותה במהלך העונה. בקבוצה כמו מכבי נתניה, למשל, תחת השגחתו של ראובן עטר, ברקוביץ' יכל לפרוח ולהשאיר את קהל האוהדים בארץ עם טעם טוב. אולי הוא בכלל לא היה צריך לחזור לשנת פרישה בארץ, ואולי הוא לא היה צריך לשחק מחוץ למכבי חיפה. קשה לדעת, אבל עדיף שלא לחשוב על זה. עדיף שלא לחשוב על זה על-מנת לזכור את ברקוביץ' בתור השחקן הגדול שהוא היה ולא בתור הילד הקטן שהיה רשום במכבי ת"א בעונה האחרונה. כיום כבר אין הרבה שחקנים כמו ברקוביץ'. התפקיד שלו הולך ונעלם מהכדורגל ובקרוב נשאר עם כל מיני אתלטים חסונים וטכניים, בעלי כושר אדיר אבל חסרי מעוף ויצירתיות כמו של ברקוביץ'. יבוא יום ונזכר בערגה בשחקנים מסוגו ונבכה על המשחק המתוכנת שמשתלט על העולם. מהקריירה של ברקוביץ' אני אעדיף לזכור שני רגעים ושניהם, איך לא, קשורים באוסטריה. הראשון הוא בסיום המשחק הגדול ההוא ביוני 99'. התבוסה המשפילה ההיא ששלחה את ישראל לפלייאוף. ברקוביץ' היה בשיאו באותו ערב והוליך את הנבחרת לאחת מתצוגותייה היפות ביותר. למחרת הוא זכה במעריב לציון "10". לא יכל להיות טוב יותר מזה. תצוגה מושלמת. הרגע השני היה פחות שמח אבל הוא היה ברקוביץ' במיטבו. בתיקו האכזרי כל-כך 1-1 ששלח את אוסטריה לפלייאוף ואותנו לשנים של גרנט ושעמום. אחד משחקני אוסטריה בא ללחוץ לברקוביץ' את היד בסוף המשחק ואייל, בשיא הילדותיות, הדף את אותו שחקן בעצבים. זה לא היה ספורטיבי. ממש לא. זה היה ישראלי. כולנו כעסנו על האוסטרים שבאו ולא באו וכולנו כאבנו את התיקו המרגיז אבל ברקוביץ' התגבר על כל הקודים שאומרים שצריך להיות מפסיד מנומס ואדיב ופשוט דחף את אותו אוסטרי. ומי מאיתנו לא רצה באותו רגע לתפוס איזה אוסטרי ולשחוט אותו ?

עולם הכדורגל הישראלי יהיה משעמם יותר בלי אייל ברקוביץ'. ובלי רביבו ועטר וכל שאר השחקנים שידעו לעשות את הדברים האלה שבשמם אתה בא לראות כדורגל. אני אשתדל להתעלות מעל השמחה לאיד שיש לי על מצבה של מכבי ת"א ולזכור את אייל כשחקן הגדול שהוא היה. כשחקן הגדול שהוא באמת.