ראיתי את "הוואנה בלוז" בקולנוע, בהקרנת טרום בכורה, אליה הוזמנתי ממש במקרה. לא ידעתי על מה הסרט, ועד סופו גם לא בדיוק ידעתי איך קוראים לו. שמעתי שזה דומה ל"בואנה ויסטה סושל קלאב". לא ראיתי את בוס"ק מימיי ואני לא אוהד גדול במיוחד של מוזיקה דרום-אמריקאית לסוגיה כך שכל ההשוואות לסרט ההוא של וים ונדרס חלפו ליידי. ובכל זאת נהנתי, לא יותר מדי, לא צריך להתלהב, אבל בהחלט מדובר בסרט חביב. ברמת העקרון, ואחרי שצפיתי בסרט, קשה לי להאמין שהוא מתאר מציאות שקיימת באמת. הרי עד היום, כל מה שידעתי על קובה הסתכם בקסטרו-סיגרים-גוואנטנמו ביי-סוטומאיור ולא הרבה יותר מזה. "קומוניזם זה רע לאנשים" חשבתי לתומי והנה "הוואנה בלוז" מציג מציאות שהיא אמנם קצת מלחיצה, במדינה שגבולותיה סגורים (בעיקר למי שרוצה לצאת), אבל החיים, אחחחח....החיים נראים משוּ-משוּ. מאיפה יש להם כל-כך הרבה זמן לכתוב שירים, לנגן, לזיין, לשתות, לאכול טוב ולהיות עם חברים. הם לא עובדים ? הם לא עסוקים בלהיות קומוניסטים וכאלה ? אני עובר להוואנה.....
איך שלא יהיה, "הוואנה בלוז" מביא את סיפורם של רוי (אלברטו יואל, בדרך להיות הלטיני-הלוהט-הבא) וטיטו (סן מרטין), שני מוזיקאים צעירים שחולמים לפרוץ בגדול. ההזדמנות נקרית בפניהם כשמפיק ומפיקה מספרד מגיעים לקובה במטרה להחתים כשרונות צעירים על חוזים דרקוניים שיהפכו אותם לכוכבי-על אבל בדרך למכור את עצמם קצת. טיטו החביב מוכן "להתכופף" אל לרוי יש אג'נדה ומשפחה בהליכי התפרקות והרבה הרבה התלבטויות. צבעוני, מרגש, עטור בספרדית העסיסית ביותר שניתן להעלות על הדעת (ואולי זו סתם ספרדית אבל לי היא נשמעת עסיסית), סקסי ובד"כ סבבה. לפעמים זה מרגש, לפעמים זה מצחיק. אל תתנו לתיאור המתלהב שלי להטעות אתכם. זאת לא יצירת מופת אבל בהחלט דרך לא-רעה וקצבית להעביר שעה וחצי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
