הבלוג של אילון

ישנם אנשים ומקומות שנמצאים בחיים שלך אבל אתה אף פעם לא טורח להסתכל עליהם. אתה רואה אותם, הם שם, תמיד, אבל אף פעם אתה לא מסתכל. גן הרצל הוא אחד מהם. הוא תמיד היה שם. ליד העירייה, מאחורי קולנוע "מגדל", גדול ומזמין, ואף פעם לא הסתכלתי עליו או שאולי כן הסתכלתי עליו, אבל זה היה מזמן. בפעמים המעטות כשבא לי ללכת לעבודה ברגל, אני הולך דרך הגן. אם זה קורה, זה קורה בבוקר, הגן, כמו העיר כולה, מתעורר אט אט לחיים. זקנים מפטפטים על ספסל. המנקה של העירייה מנקה ואני עייף ונרגן, כפי שאני בדרך-כלל בבוקר, הולך לעבודה ולא רואה אף-אחד או שום דבר מסביבי. כשהייתי ילד, עשינו פעולה אחת של התנועה בגן הרצל. משחק הדגלים. קבוצת "צדף" מול קבוצת "ברק". התרוצצנו ברחבי הגן, הקמנו רעש עד לב השמיים ובסוף הם ניצחו. אני כמעט ולא זוכר אם הייתי בברק או בצדף, אני רק זוכר שהם ניצחו.

והנה היום, בין אחרי הצהריים לערב, ממש במקרה, יצא לי לבלות 10 דקות בגן. הסעתי את אימא שלי לאנשהו והייתי אמור לחכות לה 15 דקות שאותן החלטתי להעביר בגן הסמוך. היו לי שתי שיחות לעשות, וכדרכן של שיחות שאתה צריך לעשות ושהן אלו שאמורות להעביר לך את הדקות הקרובות, שני הנמענים שלי לא היו זמינים. אז הסתובבתי בגן. ככה סתם באחר צהריים/ערב של חולון הסתכלתי על הגן הזה. הגן שאני עובר בו, דרכו, לידו ומסביבו, אבל אף פעם לא מסתכל עליו. הוא נראה יפה גן הרצל. יפה מאוד. הוא נקי ומזמין, אבל לא חדיש כמו גנים ציבוריים אחרים. הוא שריד ישן למה שהיה פעם. למה שהיה פעם ברמה האישית שלי ולמה שהיה פעם ברמה הכללית של העיר. יש בו את השיחים של פעם, המתקנים של פעם, הספסלים של פעם ואפילו האנשים שעוברים בו, צעירים ככל שיהיו, נראים לי כמו אנשים של פעם. אני לא רואה את עצמי חוזר לגן הרצל מדי צהריים או אפילו פעם בשנה כי גם הנוסטלגיה צריכה לפעמים מנוחה. אבל אני יודע שהוא שם. ואני יודע שהוא תמיד יהיה שם ותמיד הוא יחכה לי. ותמיד כשאני אכנס אליו אני אחזור להיות, לשנייה אחת קצרה, ילד בקבוצת ברק (או שאולי צדף) שמשחק בדגלים ומפסיד. ושם אני תמיד אוכל לחשוב על קולנוע "מגדל" ועל הפועל חולון של פעם, ועל הכדורגל ששיחקתי במגרש העפר הזנוח. ולא חשוב כמה סניפים של "ענק הוידאו" יאכלסו את המבנה הישן ההוא, מבחינתי הוא תמיד יהיה קולנוע "מגדל", כי יש דברים שלא משתנים לעולם, גם אם הם באמת משתנים.