הבלוג של אילון

1. אני בן 5. וזה אולי אחד מהזכרונות הברורים הראשונים שלי. אני יושב בחדר שלי ושל אחי, ואחי מלמד אותי איך לשים תקליט בפטיפון. זה היה פטיפון אמיתי. קופסה חומה וענקית שדוד איזיו הביא להורים שלי. היה שם רדיו עם מלא תחנות זרות, מקום לתקליטים ופטיפון עם שלוש מהירויות. לתקליט קןראים "מסיפורי פוגי" ואני מתאהב בו משמיעה ראשונה. אני לא יודע עדיין מה זה להתאהב אבל שנים אחר-כך אני אבין שזה מה שקרה לי. "מסיפורי פוגי, מסיפורי פוגי, מסיפורי פוגי אפשר ללמוד". "את ההוא לצד לקח ושלף את האקדח שירה עליו כדור אחד בתחת". ואני בן 5. ולא אומר מילים כמו תחת בדרך-כלל. הציור שעל העטיפה מסקרן אותי והתמונה של האנשים עם השיער הארוך בצד האחורי מעניינת גם היא. את גידי גוב ודני סנדרסון אני מכיר (או לפחות אני חושב שהכרתי). את השאר אני אכיר עם הזמן. אני בן 5 וזו המוזיקה הראשונה שאני זוכר שאהבתי. אחר-כך למדתי לשים את תקליטי הילדים שלי ולהקשיב לטמבולינה של ציפי שביט ולפיטר פן. גם הם יקחו אותי לעולמות אחרים וזה כנראה הכי קרוב לסמים שאתה מגיע בחולון, ב-1981.

2. אני בן 8 ועדיין לא יודע מה גידי גוב שר אחרי "אם אתה מטפס למעלה וקופץ ממקפצה" ב"פה קבור הכלב". כוורת מתאחדת בקיץ ובטלוויזיה משדרים את ההופעה שלהם בקיסריה, לפני ששלמה ארצי עבר לגור שם. אני שומע את ההופעה ברדיו ומקליט אותה על קסטות Maxell (שאני ואחי משום מה קראנו להן מקסוול) שהורים שלי הביאו מגרמניה. המחרוזת בסוף מדליקה אותי והפרצוף שדני סנדרסון עושה כשהוא שר על סוניה קורע אותי מצחוק. בגיל 8 אתה עדיין מרשה לעצמך לצחוק מדני סנדרסון. המערכון על סילביה באמפר שבא לפני "שיר המכולת" מצליח להצחיק אותי בכל פעם מחדש. אלון אולארצ'יק חוזר ארצה לתמיד ונדמה שמכל רדיו שומעים "זהו מאיר וזה אלון שהגיעו מארה"ב".

3. אני בן 10 והולך הרבה לעמית ישר. אחותו מכירה מישהי שיוצאת עם אלון אולארצ'יק ויש לו בבית את כל התקליטים שלהם. אנחנו יושבים אצלו בבית במה שנדמה כמו כל צהריים ושומעים את האלבומים. לפעמים אנחנו משחקים במשחק קוארדינציה הירוק שעמית היה היחידי שהיה לו אותו, אבל רוב הזמן אנחנו שומעים את כוורת. נדמה לי שאז, בפעם הראשונה בחיי חשבתי על לכתוב שירים בעצמי. לא יצא מזה כלום. המפגש עם שאר האלבומים של כוורת מפתיע אותי ואם יש משהו שאני זוכר הוא איך חזרתי הבייתה בהתלהבות וסיפרתי לאח שלי על הסולו פסנתר המגניב ב"שיר המחירון".

4. אני בן 12. כולם מבוגרים בשנה. משה הררי מגיע לביצפר עם קסטה שהוא מצא בבית של סבא שלו. על הקסטה כתוב Kaveret. בפנים יש מלא שירים ומערכונים במה שנשמע כמו הופעה חיה. אחרי מסע שכנועים מסיבי משה מסכים להלוות לי את הקסטה ואני לא מחזיר לו אותה לעולם. יעברו עוד הרבה שנים עד שאני אבין שמדובר בהקלטה מהטלוויזיה של הופעה שצולמה בשנת 75'. השירים הם לא בהופעה חיה וחלקם אפילו קטועים. בגיל הזה אני כבר מכיר מספיק ביטלס ושנות השישים כדי לדעת שכוורת לא הלהקה הכי גדולה בעולם. ואולי אפילו לא בארץ. משינה מוציאים את "אהובתי" ו"ברחובות שלנו" ומשהו בחיי עומד להשתנות.

5. אני בן 14 וכוורת מתאחדת. אני לא הולך להופעה. לא הלכתי להופעות כל אותו הקיץ. זה היה קיץ 90'. הקיץ שאני אזכור באופן החד ביותר כגיל ההתבגרות. השד יודע למה. ליעד מכיר לכולנו את הפליז ופוליאנה פראנק ולאהוב כוורת נחשב קצת אנכרוניסטי, אבל אנחנו בני 14 ואף-אחד לא יודע באמת מה זה אנכרוניסטי. בקיץ ההוא התחלתי לנגן. אחי (תמיד זה הוא) מלמד אותי את האקורדים הראשונים ותוך כמה חודשים אני כבר יודע לנגן את "הכוכבים דולקים על אש קטנה" ועושה את זה בכל הזדמנות שרק אפשר. לשרון יש בבית תופים, לליעד יש גיטרה ואנחנו מנסים לנגן. זה לא תמיד מצליח, אבל משאיר ים של זכרונות מהקיץ ההוא. בכסף הראשון (או אולי השני) שהרווחתי בחיי אני קונה את הדיסקים של הביטלס. את הדיסקים של כוורת אני מבקש מאחי כמתנה ליום הולדת 15 שתבוא בינואר. הוא קונה לי אותם, אבל אחרי כמה שנים הם נעלמים מהבית שלי בדרך לא ברורה.

6. אני בן 22 וכוורת מתאחדת. כנראה בפעם האחרונה, לכבוד 50 שנה למדינה. שנה לפני כן ויתרתי מסיבות עלומות על כרטיס ל-U.2 שהיה לי. אני בדרך לוותר על ההופעה של כוורת אבל אז הם מופיעים בפרפר לילה של טל ברמן שלמד איתי באוניברסיטה, ואני מחליט ללכת להופעה ויהי מה. אספתי מכסים של שלי תוך יום, נסעתי לרוקוקו בדיזנגוף, אבא שלי חיכה לי בחניה, ובדרך לאוניברסיטה קניתי לי כרטיס. הלכנו לפארק, נמחצנו בין כולם, ראינו את הזבובים ואז הופיעה כוורת. ידעתי את המילים יותר טוב מכולם. אני ושי אלג'ם לא הפסקנו לשיר כל ההופעה אבל בסוף זה נגמר.

7. אני בן 30 וקצת והורים שלי נוסעים לחו"ל. אבא שלי משאיר לי את הניסאן שאני כל-כך אוהב בעיקר מפני שיש בה טייפ דיסק. אני לוקח את הדיסקים של כוורת שקניתי לעצמי בבהלת הקניות של 2001 ולא מפסיק לשמוע אותם במשך שבועיים. אני פותח כל נסיעה ב"יוסי מה נשמע" ומתחיל להבין שלמרות שהוא מעצבן, סנדרסון כנראה באמת היה אחד הגדולים. אני יושב באחר-צהריים לח ומזוויע בבית שלי בחולון ומוסיף לבלוג שלי רשימה של "10 השירים הכי טובים של כוורת". אני לא מכניס לרשימה את "גוליית" ו"פה קבור הכלב"  את "ככה היא באמצע" ו"שירות עצמי" ויודע שיש לפחות עוד 6-7 שירים שהיו זכאים להיכנס לרשימה. אני מבוגר מספיק כדי להבין שיש עוד לפחות 5-6 להקות שהמקום שלהן בחיי חשוב יותר, אבל "כוורת" הייתה, ולנצח תישאר, הזכרון המוזיקלי הראשון שלי.