הבלוג של אילון

הייתי היום בערב אצל החבר הכי הטוב שלי ודיברנו קצת (אגב שתיית בירה קרלסברג - הבטחתי שלא לספר את הפרט המביך הזה אבל אני מרגיש אשם) בקשר לאיזה פרוייקט שאנחנו קשורים בו. בזמנו, כשדיברנו על הפרוייקט הזה, הוא סיפר על כל מיני אנשים שהוא רוצה to shove it in their face. הייתה לו רשימה די מסודרת בראש של אנשים שהרעו לו בדרך זו או אחרת בעבר ולכן הוא רוצה "להראות להם". בשלב מסויים התחלתי לקנא בו. קינאתי בו על היכולת שלו להשיג דרייב מהעניין הזה. על הפדנטיות הזו, שגם דבר כל כך רגשי כמו "נקמה", יושב אצלו מסודר בראש. לי לא היה למי לתחוב את הפרוייקט הזה בפנים. חשבתי וחשבתי ולא הגעתי למסקנות. בשלב מסויים זה גם היה נראה לי מוזר. אין אחד בעולם שאין לו איזה מישהו או מישהי מהילדות או הבגרות המאוחרת שראויים לדבר שכזה. ביני לבין עצמי תהיתי, האם יכול להיות שהדחקתי את הילדות והתיכון עד כדי כך ?!? בסוף הצלחתי לגייס שני שמות. הם לא הרעו לי ואני לא בקשר איתם ובכל-זאת קיוויתי שהם ישמשו את הרצון שלי בשמחה לאיד (למרות שזה בכלל לא שמחה לאיד וזה אפילו לא קשור אליהם).

אני לא יודע למה ואני לא יודע איך זה קרה בדיוק אבל הזמן שעבר רק חידד אצלי את התחושות האלה. חזרנו הערב לאותה שיחה בדיוק. והפעם הוא זה שהיה אדיש-יחסית בעוד שאני ששתי אליי נקם. אולי זה השפעה הדדית, אולי זה החורף, אולי זה סתם משבר קטן וזה חולף.

אולי פשוט נהייתי כלבה.