הבלוג של אילון

מחר יחגוג איש אחד מליברפול את יום הולדתו ה-64. הרבה אנשים מליברפול כבר הגיעו לגיל המכובד הזה, אבל לאיש הזה יש סיפור מיוחד. ב-1958, כשהוא היה בן 16, הוא כתב בלדת וודביל מתוקה בשם When I'm 64 והקדיש אותה לאביו, ג'יימס מקרטני. הבלדה הזו הייתה שונה מסוג המוזיקה שהוא היה שומע באותה תקופה ושונה לחלוטין מסוג המוזיקה שהוא מנגן עם חברי להקתו The Quarrymen. שנתיים מאוחר יותר, כשהמגברים במועדון שבו הם נהגו להופיע היו מתקלקלים או שובתים לכמה דקות כתוצאה מהתחממות-יתר, הוא והלהקה (שאז כבר נקראה הביטלס) היו מנגנים את השיר להנאת הקהל. השנים חלפו, הבחור התפרסם ואז, בשנת 1966-7 הוא הקליט את השיר יחד עם אותה להקה. לאיש קוראים פול מקרטני ומחר הוא יהיה בן 64. סביר להניח שהשומעים האדוקים של גלגל"צ ישמעו את השיר מחר לפחות 4-5 פעמים כי הרי התחנה הארורה הזו לא מחמיצה אף צ'אנס לבוא בהפוך על הפוך שהוא המובן מאליו. האמת היא שהייתי בדרך לשכוח את היום הולדת של מקרטני, אבל רשימה של שי נובלמן בעיתון תל-אביב (שעם רוב הדירוגים שלה אני לא מסכים) הזכירה לי את המאורע. חשוב להבין, היום הולדת הזה לא היה חשוב כל-כך, אלמלא מקרטני היה זה שכתב ושר את When I'm 64. אז הוא היה בן 16 וסיקסטי פור נראה רחוק כל-כך. מחר הוא ממש ממש מגיע. יום הולדתו ה-64 של מקרטני הזכירה לי את אירועי העשרים לצאתו של Sgt. Peppers lonely herats club band (שבאופן ממש מקרי, היה האלבום שבו הופיע When I'm 64). ביום השנה העשרים לסרג'נט פפר, אחי הגדול לא הלך לתיכון. מה שאני הפכתי לאומנות בפני עצמה (אי הליכה לתיכון) נחשב למאורע די נדיר בחיים של אחי. באותו יום אלוני נשאר בבית, הקשיב באדיקות לרדיו והקליט על קסטות את רוב התכניות שעסקו בביטלס, בתקופה ובדיסק. ה-CD של סרג'נט פפר בדיוק יצא באותה תקופה ועולם הרוק שבשנות השמונים שיווע לגיבורים בעלי משמעות החליט להאחז בתקליט הנפלא ההוא. בכלל, סוף שנות השמונים היו תקופת ההתעוררות של שנות השישים, במחזוריות הקבועה של אחת ל-15-20 שנים, כל האופנות חזרו ובענק. אני זוכר שבאותו יום חזרתי מבית-ספר (בכיתה ו' דווקא נהגתי להפגין נוכחות) וישבתי להקשיב לתכניות שאלוני הקליט ולסיפורים שאלוני שמע. מיותר לציין שקינאתי בו עד כאב. יום השנה העשרים לסרג'נט פפר היה יום גדול. אני חושב שעברו כמה שנים עד ששאלתי את אלוני, למה בעצם עשו טרראם כל-כך גדול מיום היציאה של סרג'נט פפר. הרי קרו עוד דברים בשנות השישים ויכלו לחגוג ימי שנה בעלי משמעות רבה יותר. התשובה הפשוטה והכל-כך הגיונית של אלוני הדהימה אותי. הדהימה, בעיקר בגלל שלא חשבתי עליה בעצמי. סרג'נט פפר נפתח בשיר Sgt. Peppers lonely hearts club band. שורת הפתיחה של השיר היא: "It was TWENTY years ago today"....זה כל הסיפור. היה כל-כך קל לחגוג את יום השנה העשרים לסרג'נט פפר בדיוק בגלל אותה שורת פתיחה. נכון, זה היה אלבום חשוב ומדהים וכנראה שאחד הגדולים שיצאו אי פעם. ברור שהוצאה של דיסק היא סיבה טובה מספיק לפצוח בחגיגות, אבל בסופו של עניין, הכל נעוץ בשורת הפתיחה.

נזכרתי בכל הסיפור הזה אתמול, והנה במקריות משמחת השותפה שלי הגיעה הבייתה עם גליון "רייטינג" מיום רביעי האחרון ובו ישנה כתבה קצרה על יום השנה העשרים לאלבום המופת של הסמית'ס The queen is dead (ומי שלא מכיר את הסמית'ס חייב לעצמו שמיעה של המאסטרפיס הזה). מסתבר ש-The queen is dead, יצא בתקופה די עמוסה בחיים הבריטיים. ב-22.6.1986 יום היציאה של האלבום (וגם יום ההולדת ה-16 של אחי) אנגליה הפסידה 2-1 לארגנטינה ברבע גמר המונדיאל במקסיקו. באותו משחק מרדונה שדד את האנגלים עם שער שנכבש ביד וכבש מולם את השער שנחשב ליפה ביותר בכל הזמנים. למשחק הייתה משמעות שהיא מעבר לכדורגל, בתחילת שנות השמונים הסתבכו האנגלים במלחמה מיותרת מול ארגנטינה על איי פוקלנד. הכלכלה האנגלית הייתה בתהליכי הפרטה מוגזמים, הייאוש חגג, הרווחה קרסה והחוליגניזם משל במגרשי הכדורגל. באותה שנה ליברפול לקחה דאבל (היחידי בתולדותייה) והסמית'ס הוציאו את אלבומם הטוב ביותר. האמת, אלמלא הכתבה הזו ברייטינג לא הייתי מודע לחשיבות של האלבום הזה במקום ובזמן שהוא יצא. יכולתי להסתפק בזה שהוא אלבום מעולה. עכשיו אני יודע שהוא אלבום חשוב.