הבלוג של אילון

קשה להשוות את פול מקרטני לכוכבי רוק מזדקנים אחרים. קשה להשוות כיוון שאין הרבה כאלה. הרוק התחיל בשנות החמישים, ולא רבים מדור המייסדים שרדו עד היום. ואלה ששרדו לא נחשבים כיום לכוכבים. צ'אק ברי עדיין בחיים אבל את ההצלחה היחסית האחרונה הוא רשם ב-1972. בראיין ווילסון הוציא גירסה מקסימה ל-Smile של הביצ' בויז אבל הוא לא רלבנטי כבר כמה עשורים לפחות. באדי הולי נהרג, אלביס פרסלי מת בשירותים, לנון נרצח, ג'ים מוריסון התפקע, הנדריקס הקיא את עצמו למוות, ג'רי גרסייה התמכר והפסיק התמכר והפסיק התמכר והפסיק עד שהוא הפסיק בכלל, ג'ניס ג'ופלין שתתה את עצמה, בוב דילן מפרסם את ויקטוריה'ז סיקרט, ספרינגסטין התחתן ומופיע אקוסטי, קורט קוביין שהיה התקווה האחרונה ירה בעצמו, כל השאר לא היו שם ורוב השאר גם לא יגיעו. אפילו אורי לוטן כבר לא איתנו כדי לספר לנו על כולם. נשארו מקרטני והסטונז (ולכל מי שמתכוון להגיד דייויד בואי, אני מבקש שיגיד בתמורה שם של שיר אחד שבואי הוציא מאז Let's dance). קשה לדעת איך אמור להתנהג כוכב רוק מזדקן כי אין הרבה כאלה. בשנת 65' כשלהקת "המי" הוציאה את My generation, משפט המפתח היה Hope I die before I get old. זו הייתה התמצית של הרוקנרול. המהפכה של הצעירים. המהפכה של הדור ההוא. אלא שמאותה הצהרה שכתב פיט טאונסנד ושר רוג'ר דאלטרי לא נשאר הרבה. שניים מחברי הלהקה קית' מון (נפטר ב-78') וג'ון אנטוויסל (נפטר ב-2003 או 2004) הגשימו את הנבואה ומתו לפני שהזדקנו. פיט טאונסנד עוד מנסה אבל הוא הפר את הסיסמה הטובה ביותר שהוא המציא. כוכב רוק מזדקן יכול להיות הדבר הכי פאתטי בעולם (מי אמר אלטון ג'ון ?) ראיתי את הסטונז לפני כמה חודשים. כתבתי על זה בהרחבה והערכתי כל שנייה מהשניות שביליתי בחברתם. עדיין, התדמית של הילדים הרעים הופכת למשא כבד מאוד כשממוצע הגיל של חברי הלהקה הוא 61. אז נכון, מיק ג'אגר עוד מנפיק ילדים בלתי חוקיים, קית' ריצ'ארדס עוד נופל מעצים ואסי דיין עוד עושה סמים, אבל גבר מזדקן שמתנהג באופן כל-כך לא טבעי בהתאם למשובות נעוריו, יכול להיחשב בעיקר פאתטי.

פול מקרטני אף פעם לא נפל למלכודת הזו. אפשר לבקר אותו מפה ועד להודעה חדשה והקוראים הקבועים שלי יודעים שעשיתי את זה די הרבה פעמים. אפשר להגיד על המוזיקה שלו מה שרוצים, אבל בסופו של עניין, יש סיכוי מאוד סביר שדווקא פול מקרטני, הסכריני, המתוק, השמאלצי, היה זה שהבין יותר טוב מכולם איך אפשר להזדקן בתור כוכב רוק. בחיק המשפחה. באהבה שלמה, וכנראה שבהרבה יותר אמונה ממה שיש לרובנו. עד לפני שנה הוא היה זה שלא התגרש אף פעם. אפשר לסלוח לו על תקרית הת'ר מילס ולעבור הלאה. הת'ר או לא, הבן-אדם מוציא את המוזיקה הטובה ביותר שלו מזה 10-15 שנים ומופיע כמו ילד צעיר. הוא מסוגל לצחוק על עצמו, בעיקר מפני שהוא מודע למעמד העל ממנו הוא נהנה. הוא כנראה יהיה הגדול מכולם. קשה להאמין שיקום בפופ מלחין טוב ממנו ויצרן פופ טוב ממנו.

הרוקנרול בגירסתו הבתולית מתחיל לאבד אחיזה. הדור שידע את הביטלס בזמן אמת הוא כיום הדור שצופה בילדיו או בילדי ילדיו גומאים בצמא את המילים (?) של פיפטי סנט ואת הפופ המסריח של בריטני ודומותיה. הסטונז כנראה כבר לא יוציאו אלבום טוב, כנ"ל לגבי דייויד בואי ואפילו דור ההמשך U.2, REM, טום פטי ושאר החבר'ה נמצאים כבר הרבה מעבר לשיא. כשאני הייתי ילד, נתברכתי באח גדול שמלית ברירה לימד אותי את כל מה שאני יודע על הביטלס. אני שאלתי והוא ענה. אני תהיתי והוא היה שם כדי לפתור את התהיות. הוא היה שם כדי להביא את התקליטים מאח של דני בן-טולילה ולהביא את החוברות והמידע מכל מקום שהוא רק יכל למצוא. אני מאוד מקווה שאני אוכל לעשות בדיוק את אותו דבר בשביל הילדים שלי (כשיבואו). עכשיו כשהוא עובד כל-כך קשה אני אפילו מקווה שאני אוכל לעשות את אותו דבר בשביל הילדים שלו. הרוק כפי שאנחנו מכירים אותו מתחיל היום מחדש. פרינס הבטיח הרבה הבטחות לקראת 1999 וקיים את חלקן. פיט טאונסנד קיווה למות לפני שהוא מזדקן ונשאר בחיים. פול היה פחות מיליטנטי. הוא רק רצה לדעת אם יהיה מי שידאג לו כשהוא יהיה בן 64. סביר שיש. החל ממחר נצטרך לפשפש טוב טוב בארכיוני הרוק המסורתי שלנו ולראות אם יש עוד אירוע כמו היום הולדת 64 של מקרטני ששווה לציין. מזל טוב פול אהובי. שלא תיגמר לעולם.