הבלוג של אילון

מוקדש לטליק שכתב את השורות האלה והזכיר לי מעשה שהיה כך היה...

ב-1982 הייתי בן 6. בחוץ הייתה מלחמת לבנון, בגין, אינפלציה ואריק שרון ובעולם כולו היה מונדיאל. ספרד 82' היה אחד המונדיאלים הטובים ביותר שהיו והוא ללא ספק המונדיאל הראשון שאני זוכר וכנראה גם משחק הכדורגל הראשון שאני זוכר.

בספרד 82', הונגריה מחצה את אל סלבדור 10-1. ברייאן רובסון כבש את השער המהיר ביותר בהיסטוריה של המונדיאלים (ועוד לרשת של צרפת...) ונורמן ווייטסייד היה לשחקן הצעיר ביותר שאי פעם שיחק במונדיאל. ב-1982 מחזור כ"א של בי"ס יסודי ע"ש י. שפרינצק בחולון סיים את לימודיו. בימים ההם, מסיבות מחזור היו עסק די פשוט. מתכנסים במגרש של ביה"ס, הבוגרים מעלים הצגה או איזה שטות, המורים מברכים, ההורים מתרגשים וכולם בסוף הולכים לחוף הסלע בבת-ים ונשארים ערים כל הלילה. במסיבה ההיא הייתה עוד אטרקציה קטנה: אני. בבוקר של אותו יום נכנסה רות לבב (לנצח סגנית המנהלת) לכיתה שלנו, א-4(הכיתה שלנו הייתה ממוקמת בקומת הקרקע ורות לבב שתמיד הלכה עם עקבים מחודדים של 12 ס"מ לפחות כנראה לא רצתה לעלות במדרגות) ושאלה מי מהילדים יודע לקרוא טוב. רק גיא שמואל ואני הצבענו. היא העיפה מבט אחד בגיא ומבט אחד בי, ובחרה בי. בכיתה א' הייתי ילד מתולתל ורזה, עם עקבות של הבלונדיני שהייתי בשנים הראשונות לחיי והייתי חמוד. לאללה חמוד. מסתבר שאז גם היו לי "ביצים". רות שלפה אותי מהכיתה, לקחת אותי למזכירות (אחד מהביקורים הרבים שיהיו לי במזכירויות השונות של המוסדות בהם עברתי) ונתנה לי טקסט לקרוא. עשיתי אודישן מצויין. באותו רגע הפכתי לנציג השכבה הצעירה שמברך את הבוגרים בטקס שנערך בערב. הגעתי לטקס עם כל המשפחה. אבא, אמא ואלוני (שכנראה היה במשימת ריגול כיוון ששנתיים מאוחר יותר הוא היה עתיד לסיים את לימודיו באותו מקום בדיוק). אני לא זוכר איך הקראתי את הטקסט שלי. אמא שלי אומרת שהייתי מעולה (אבל יש לי תחושה שהיא משוחדת). במשך שנים אחר-כך היא הייתה מזכירה לי את הרגע שבו אמרתי: "היום אתם עוזבים (ובתנועה דרמטית ספקתי את ידיי) ואני נשאר פה". וכשאני אומר היא הייתה מזכירה לי את הרגע אני מתכוון לזה שהיא הייתה מספרת לי עליו כי אני לא זכרתי ממנו כלום. רק דבר אחד אני זוכר מהטקס ההוא. דבר אחד בדיוק. את הרחש שעבר בקהל ברגע שסאסי השמן הודיע שאיטליה מובילה 2-1 על ארגנטינה. חייבים להבין, ארגנטינה של המונדיאל ההוא הייתה ארגנטינה של מראדונה בן ה-22. מראדונה של ימי ברצלונה. מראדונה שהיה אמור לכבוש את העולם ובסופו של דבר הורחק באדום מוצדק נגד ברזיל, בבית רבע הגמר. הופעת הבכורה שלי בפני קהל ואני לא זוכר ממנה כלום. רק את הרחש הזה, השמועה שעוברת מפה לאזו, איטליה מנצחת. אני מבין לליבו של טליק שעלול להחמיץ את המשחק בין גרמניה לארגנטינה לטובת מסיבה של כיתה א'. אני מקווה בשבילו שהוא לא יחמיץ, אבל בסקופ הרחב של הדברים, אולי זה שווה את זה. יש דברים שהולכים איתך לנצח ולגמור את כיתה א' בזמן מונדיאל הוא כנראה אחד מהם.