הבלוג של אילון

מעבר לכל שיקול מוסרי הקשור בנושא הסרט ובעלילתו, "מאחורי המצלמה" (Auto focus בשפת הקודש) הוא תצוגת משחק משכנעת ביותר של גרג קיניר. ראיתי אותו בכמה וכמה סרטים וזו ללא ספק הופעתו הטובה ביותר. "מאחורי המצלמה" מביא את סיפור חייו של בוב קריין, שחקן בינוני ושדר רדיו מצליח, שזוכה לתהילה כשהוא מככב, אי-שם באמצע שנות השישים, ב"הגיבורים של הוגאן", סידרת טלוויזיה אמריקנית מצליחה שעלילתה מתרחשת במחנה שבויים אמריקאי בגמניה הנאצית. קריין שבתחילת הסרט מצטייר כאיש משפחה מוסרי ובעל ערכים הופך ככל שמתקדם הסרט (ויחד איתו המהפכה המינית של שנות השישים) למכור לסקס, עדיין נחמד וחביב רוב הזמן, מקצועי במידת האפשר, אבל מכור לגמרי. משפט המפתח של הסרט עליו חוזר קריין בהזדמנויות שונות הוא "יום ללא סקס הוא יום מבוזבז". הוא מצליח להשקיט את מצפונו בטענה (שגם חוזרת על עצמה) שהוא לא שותה ולא עושה סמים (כך שאחד מתוך שלושה זה לא רע כל כך). ההתמכרות לסקס והירידה של הסידרה דרדרו לגמרי את הקריירה שךל קריין שמצא את עצמו מופיע ב - dinner theatre ומחפש כל הזדמנות לחזור לתהילה אותה הוא ידע ב - Hogan's heroes.

את השינוי שעובר על קריין, מאיש משפחה למופת עם אהדה לג'אז ותופים ועד לשחקן כושל המכור לסקס, מלווה ג'ון קרפנטר, טכנאי אלקטרוניקה, שמציג בפני קריין עולם שלם של גאדג'טים טכנולוגיים. כך הוא כובש את ליבו. קריין מתמכר בהתחלה לוידאו ואח"כ, לאופציה של צילום עצמו בוידאו תוך כדי הסקס. מערכת היחסים בין קרפנטר לקריין, הגם שהיא מהווה את חלק הארי בסרט, היא אחת הנקודות המאכזבות בסרט כולו. לדעתי, היה יותר מקום מצידו של פול שרדר, במאי הסרט, להרחיב בנידון. קריין בהיותו הכוכב האמיתי מבין השניים, היה הדומיננטי בקשר. קרפנטר שירת רוב הזמן את הגחמות של קריין אך גם נבנה כתוצאה מהן. קרפנטר היה מכור לקריין, קריין היה צריך את קרפנטר והסאבטקסט הפסאודו-הומואי של החברות ביניהם לא זכה לפיתוח נאות בסרט. אבל חוץ מזה אין הרבה תלונות. סוד קסמו של הסרט נעוץ בעובדה שקריין היה בנאדם אמיתי. שחקן אמיתי.

"מאחורי המצלמה" הוא לא בדיוק סרט עלילתי אלא פרשנות של יוצרי הסרט לסיפור חייו של בוב קריין כפי שהם תפסו אותו. קריין סיים את חייו באופן טראגי כשנרצח ע"י אלמונים במוטל בסקוטסדייל אריזונה. הדעה הרווחת הייתה שקרפנטר רצח את קריין אך זה לא הוכח מעולם ותעלומת הרצח נחשבת לבלתי פתורה עד היום. אנחנו כצופים מגיעים לסרט בידיעה ברורה שזה הסוף של הסרט (אין כאן ספוילרים, מותו של קריין ידוע לכל). העובדה שקריין (קיניר) מלווה חלקים בסרט בקריינות (למרות שאנחנו יודעים שהוא כבר מת) מזכירה לנו שאנחנו צופים בפרשנות של כותב ספר, תסריטאי ובמאי בסיבות שהובילו להתנהלותו ומותו של בוב קריין. פרשנות ולא הדבר האמיתי.

אני נוטה להמליץ בחום על הסרט בעיקר בזכות המשחק של קיניר ודפו ואווירת האירוניה הדקה ששורה מעל הסרט. תהנו.