הבלוג של אילון

פנינה באה אליי ערב אחד לפני חודש כשהיא כולה שמחה ומרוצה. היא קנתה לעצמה את הספר החדש של הרלן קובן. ואני, בכלל לא ידעתי שיצא לו ספר חדש. קניתי את ארבעת הקודמים, קראתי אותם בשקיקה, שמחתי על האזכורים התכופים לניו-ג'רזי (שבה יצא לי לבלות לא מעט) ושמחתי לגלות שגם בלי לספר לי באופן אישי, קובן ממשיך להוציא ספרים. ניסיתי לשכנע את פנינה להשאיר לי את הספר. אני יודע, אני יודע, זה לא יפה לשדל מישהו שרק קנה לעצמו ספר חדש ונוצץ שמריח כמו ספר שיצא לפני דקה מהדפוס, להשאיר לך את הספר. לZכותי יצויין שפנינה קנתה לעצמה באותו יום ספר חדש וגדול של סטיבן קינג והנחתי שבזמן שייקח לה להתעמת עם קינג, אני אשמור לה על הספר החדש של קובן. אבל פנינה לא תמימה. כל הקסמים שבעולם לא עזרו והספר הלך איתה הבייתה. בדיעבד הסתבר שמשהו כן עבד, היא סיימה את הספר של קובן קודם ומיד רצתה להשאיל לי אותו (מה שמלמד שאני צריך להשקיע פחות בקסמים ויותר ברגשות אשם שבהם אני מתמחה). איך שלא יהיה, ביום שהיא הביאה לי את הספר של קובן, הלכתי וקניתי אותו לעצמי. אין מה לעשות, ספרים של קובן זה משהו שאני אוהב להחזיק בבית. עד לפני שבוע לא יצא לי לקרוא את הספר. הצד הפחות יפה של הרגשות אשם הוא שלפעמים אני מפנה אותן כלפי עצמי. "איך, איך אתה יכול לשבת ולקרוא ספר כשביום ראשון יש לך מבחן בתקני דיווח". הלכתי על פשרה אופיינית לי. לא קראתי את הספר מחד, אבל גם לא למדתי לתקני דיווח מאידך.

המבחן בא והלך. עדיין אין תוצאות ויכול להיות שאני והחומר ניפגש שוב לקראת סוף ספטמבר. מה שכן, מרגע סיום המבחן, הסתיימה באופן רשמי שנה א' בתואר השני. אני רחוק שנה אחת מלהישאר ללא תירוצים בכלל לגבי מה מעכב את החיים. אבל...נניח לחיים לשנייה אחת ונחזור לקובן. התחלתי לקרוא את הספר לפני שבוע בערך. בין החדשות, החברים, ובעיקר העבודה, לא ממש מצאתי את הזמן להתעמק בקובן. לקח לי מאה עמודים בערך להיכנס לקצב. בסוף זה קרה. וכמו תמיד, נהניתי מכל שנייה. קובן שודרג לדרגת הסופר החביב עליי (יש לי שני ספרים של אוסטר שמחכים על המדף כך שהפייט עשוי להתחדש בקרוב). בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מכך שקובן מייצר את הספרים שלו לפי פורמולה קבועה. זה תמיד ניו ג'רזי, הדעיכה של הפרברים, עלילה מותחת,  טוויסטים, Cliff האנגרים ושאר ירקות. הנקודה היא שאני אוהב את זה. אם להשוות למוזיקה, זה בערך כמו REM ו - U.2 שמייצרות כבר שנים את אותו אלבום, אבל זה אלבום שאני מאוד נהנה לשמוע.

הקריאה הגיעה לשיאה ביום רביעי בערב. היום שבו תכננתי לסיים את הספר. במהלך מבריק של שעתיים רצופות ישבתי וגמאתי את הספר עד סופו. סיימתי אותו בדיוק דקה לפני שהטלפון צילצל ונשא עימו בשורות לתכניות להמשך הערב. דקה אחת בדיוק. דקה שבה הרגשתי ריקנות שהיא ממש נדירה. וזו בדיוק הבעיה עם לקרוא ספרים. בניגוד לסרטים שנכנסים לך לחיים לשעה וחצי פלוס-מינוס, ספרים מלווים אותך כמה ימים בד"כ. אתה לא יכול לראות אותם ולכן אתה משקיע זמן בלדמיין אותם. בראש, אתה להוט להפוך את הדמויות שכתובות שחור על גבי לבן לאנשים חיים ונושמים שיסתובבו לך קצת בתודעה לפני שהספר ייגמר. זה לא תמיד מצליח, אבל במקרים שכן, זו חגיגה גדולה. עכשיו כבר אין לי את הספר החדש של קובן לקרוא. ועד שהרלן יימצא שכונות חדשות בניו ג'רזי שעליהן הוא עדיין לא כתב, אני אצטרך לחכות בסבלנות. אולי ג'וזף פינדר יתעורר בינתיים, אולי דן בראון יחליט לעצבן את המוסלמים במקום את הנוצרים, ואולי יהיה מועד ב' בתקני דיווח ואז יהיה לי מה לקרוא. משעמם עד מוות, אבל עדיין, מה לקרוא.