אחת מהקלישאות הידועות ביותר אומרת "שאם אלוהים שולח לך לימונים אז תעשה מהם לימונדה". או שאולי אומרים "אם החיים שולחים לך לימונים אז תעשה מהם לימונדה". איך שלא יהיה, לימונים, לימונדה, הפואנטה ברורה.
במקרה שלי לא מדובר בלימונים אלא בבשר טחון. כן, כן בשר טחון.
מאז שעזבתי את בית הוריי, השתדלתי לאכול אצלם כמה שיותר. קודם כל מטעמים של דיאטה, דבר שני מטעמים של חסכון (האוכל עולה הרבה פחות כשאתה לא משלם עליו) ודבר שלישי (בוא נודה על האמת) זה נתן לי צ'אנס טוב מאוד לפגוש אותם. חוץ מזה חשוב לזכור שאני כמעט ולא יודע לבשל בשיט. אני מסוגל לעשות פתיתים, ואם אני שופך עליהם מספיק תבלינים זה מטמטם את החושים של מי שאוכל אותם וגורם לו לחשוב שזה סביר. אני יודע לעשות עוגיות חלבה (סה"כ שלושה מרכיבים) ולפחות כמה פעמים הצלחתי לייצר עוגת שוקולד סבירה לגמרי שיצאה מספר מתכונים של ילדים. בישול אמיתי, אני ממש לא יודע. וכשהורים שלי יוצאים לחו"ל אני אוכל סנדביצ'ים, וכשנמאס לי אני עושה לי חזה עוף על מחבת רשת ומנסה להנות ממנו כמה שאפשר. חזה עוף על רשת זה פשוט. בלי הרבה סיבוכים. הנתחים כבר מוכנים, התבלינים תבלינים ולהשגיח עליו שלא ישרף זה החלק הפשוט.
שלשום תכננתי לעשות את זה בדיוק. הוצאתי בשר ונתתי לו להפשיר, חזרתי ביום שאחרי, גמור מעייפות ורעב בטירוף, רק כדי לגלות שהבשר שהוצאתי לא היה חזה עוף אלא חזה עוף טחון ומנה גדולה ממנו מיינד יו. האינסטינקט הראשון היה להניח לו להתפגל ולהעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. מה לי ולעוף טחון. אלא שהתקופה האחרונה לימדה אותי שאין אתגר (ואפילו קולינרי) העומד בפני הרצון. וכך, כשאני תקוע בבית ללא ירקות לחלוטין, ובגוף ללא כל ידע בבישול, החלטתי לעשות מהעוף משהו. ועשיתי. העוף הטחון הזה נוצל עד טיפת העוף האחרונה. שלשום אלתרתי עוף מטוגן שאם הייתי מגיש אותו במסעדה מופלצת ברמת החייל הייתי יכול לקרוא לו קוּבֶה שניצל ולתמחר אותו בשבעים ש"ח, ואתמול עשיתי קציצות מבושלות במיץ עגבניות, בצלים ופלפל. ושוב, אם הייתה לי המסעדה הזו זה היה מוגש ככופתאות בשר בשום וירקות ועולה שישים ש"ח (מנת היום, בכל זאת). היום חזרתי מהעבודה, קרוע ושחוט, אבל גאה. גאה על זה שבמקרר שלי שוכן סיר ובו קציצות מעשה ידיי. ואתם יודעים מה, אכלתי מהן ונשארתי בחיים. אני אפילו לא מדבר על זה שהיה לי טעים. אפילו הכנתי לעצמי אורז עם תירס וכשעוצמים את העיניים זה יוצא כמעט טעים כמו האורז שאמא שלי עושה.
אני יודע, אלה נצחונות קטנים מאוד ליאכנע בגילי, ובכל זאת, החודשיים האחרונים, על שלל האתגרים שהם זימנו לי (בתחום העבודה) חיזקו בי את התחושה שהכול אפשרי. ואם סיר הקציצות הראשון שאתה עושה בעצמך הוא עוד שלב בדרך להתבגרות, אז הנה, צלחתי אותו ונשארתי בחיים כדי לספר עליו. אני מתבגר. עכשיו רק צריך למצוא כלה.
בשולי הדברים אני מתנצל מעומק ליבי בפני כל הקוראים הקבועים שלי וכל הנקראים הקבועים שלי על העדר הנוכחות בחודש האחרון. אני עסוק עד מעל הראש בעבודה ואני פשוט חוזר גמור. היו לי מיליון דברים להגיד על המלחמה, על כדורגל, על המבחנים, על סרטים ועל כלום ושום דבר. כמו תמיד. איכשהו, פשוט לא יצא לי. תהיו טובים (לטליק).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
