הבלוג של אילון

מאז שעזבתי את בית הוריי, לפני שנתיים וחצי, אמא שלי מנדנדת לי שאפנה דברים מהחדר. נדמה לי שאפילו פעם אחת יצא לי לקטר על זה בדיוק במקום הזה.

ישנם שני סוגי אנשים בעולם (בכל מה שקשור לשמירה על חפצים): "האוגרים" ו"הצודקים". "האוגרים" אוגרים. הם שומרים כל נייר וכל פתקית שעברה להם בחיים. הם לא נפרדים משום דבר ומניחים שלכל נייר בבוא העת יימצא הזמן שלו והמטרה שלו. הם מודעים לקידמה, נהנים מיתרונותיה, אבל נאחזים בעבר. "הצודקים" לעומתם, פשוט זורקים כל מה שאין בו צורך. הם לא חפים לחלוטין מנוסטלגיה, אבל יודעים לתת לה את המיקום הראוי והזניח בחיים. הם יודעים שצריך לשמור משכורות מפעם, אז הם מתייקים אותן. יש להם שכל וחיים נוחים.

אני, לצערי הרב, שייך לאוגרים. Definitely אוגרים. לא משנה כמה פעמים אני אכנס לפרוייקט סידור החדר וריקונו הטוטאלי, תמיד בכל פעם כשאבוא לסדר, אני אגלה מיליון דברים שהייתי צריך לזרוק כבר לפני מאה שנה. קשה להאשים אותי, אבי, הוא אוגר ידוע. אחד מהגדולים שבהם. עצם העובדה שאני יכול להסתכל עליו ולצחוק על הנטייה שלו לשמור  דברים - בעוד שאני עצמי לוקה בזה ברמות על - מעידה על חומרת מצבו. הוא דווקא בסדר עם זה. אמא שלי היא זו שסובלת. 40% מהחיכוכים בין הורים שלי קשורים לנטייה של אבא שלי לשמור דברים מהצד האחד, ולנטייה של אמא שלי, כמו כל רומניה טובה, להצליח לנצל כמה מהמאה וכמה מטרים שיש לה בביתה הנוכחי.

כשאחי יחידי עזב את הארץ הוא השאיר מאחוריו הרבה דברים. רובם נמצאים איתנו עד היום. משום מה כולנו משתעשעים באשלייה שבביקור הבא שלו בארץ הוא ימצא זמן לסדר את הדברים. כן, אני ממש מסוגל לראות את זה קורה. כשהוא מטופל בארבעה ילדים קטנים, בחופשת המולדת הראשונה שלו מזה כמה שנים, הוא בהחלט יצליח למצוא את הזמן לדפדף בקלסרים מאובקים מהתואר הראשון בכלכלה, או שהוא ייעשה סדר בתקליטים שלו. That'll be the day.

אז עם אבא שלי זה אף פעם לא הצליח והאיש נשאר לשמור על ניירותיו מקדמת דנא, ועם אחי שלי זה לא הצליח ולכן אמא שלי פנתה לבן-אדם היחידי שעוד עשוי להבין אותה. או שלא עשוי להבין אותה, אבל לפחות ימשיך לציית לה כי הוא מעוניין להמשיך לאכול אצלה ארוחות צהריים ולבקר אותה מתי שהוא רוצה בלי שיחליפו עליו את המנעולים. אני.

ואין ספק, האשה יודעת לנדנד. ההורים על סף שיפוץ הבית ולאמא שלי יש תכניות גרנדיוזיות לחדר שפעם היה שלי. כורסת הטלוויזיה שלה נמצאת שם. הבריזה הטובה ביותר שהבית הזה מסוגל לייצר מגיעה בעד החלונות של החדר הזה, ובכלל, זה החדר היחידי שעוד נשאר פנוי לגחמות. אז אולי אימי יקירתי רוצה חדר עבודה ואולי היא רוצה פינת סודוקו משלה. איך שלא יהיה, עליי הוטלה המשימה לפנות מהחדר כמה שיותר. מה זה כמה שיותר ? לפחות תכולה של כוננית שלמה אם לא למעלה מזה.

האמת, כל סידור מהסוג הזה (והרעה הזו מתרחשת עליי אחת לשנתיים בערך) הוא סיור במורד הזמן. ומורד הזמן, כידוע, הוא חלקלק למדי. אני מפשפש בניירות ישנים מתקופת התיכון-תואר ראשון ומצליח להבין, ממרומי שלושים שנותיי, למה המורים שלי ואח"כ המרצים שלי, לא כל-כך אהבו אותי. מסיור קצר בתכולת הארון שלי, קשה להבין מתי בדיוק מצאתי זמן ללמוד בתאור הראשון כשרוב הזמן הייתי עסוק בהתכתבויות עם חברים/חברות לכיתה. ושלא נטעה, הייתי בא לכיתה. בכל זאת, אז עוד לא היו SMS-ים וכדי להתכתב היית אשכרה צריך להיות באותו מקום עם הבן-אדם. אני ממש לא מבין איך שרדתי את התואר הזה או את התיכון. מצאתי מבחנים ישנים שבהם במקום מבחן בספרות הייתי כותב מבחן בסָפָּרות. אז, בכיתה י"א זה היה נראה לי מצחיק (וי"א הייתה הכיתה שבה, כביכול, חזרתי למוטב). הייתי תלמיד נוראי. מעצבן. מהסוג שאם הייתי נדרש ללמד היום, הייתי מכשיל. בטוח מכשיל. קשה לי להסביר את זה. וקשה לי להסביר את התחושה הצורבת שיש לי בכל פעם שאני נתקל בתעודות שלי מאותן שנים או בתעודת בגרות. אני אולי לא האיש הכי חכם בעולם אבל אין שום סיבה שזה יראה ככה. אם רק היה לי קצת זמן הייתי סורק את התעודות האלה ומעלה אותן לבלוג. סוג של הזדככות. 

והאמת היא שזה לא הסיפור העצוב היחידי בתחום הפרידה מהעבר. אם רק היה לי את הכוח לזה הייתי מספר על השעות שביליתי אתמול בהשמדת אוסף הקלטות שלי. כן, כן, ליד דלת בית הוריי יש כרגע שתי שקיות ענק עם לפחות 200 קלטות. אבל זה כבר סיפור עצוב אחר.

אני חוזר לחדר ההוא. אולי עוד יצא מזה משהו. העיקר שלאמא יהיה קצת מרווח בזמן שהיא יושבת לפתור סודוקו.