הבלוג של אילון

ביום כיפור האחרון צמתי. כמו ילד טוב. באתי להורים, מצוייד בספרים, אכלתי מפסקת וצמתי כמו ענק. את הערב הקדשתי ל"ליל האוב" של אוסטר. נהניתי כמו שאני נהנה בד"כ כשמדובר בספרים של אוסטר. בניגוד להחבר הכי הטוב שלי או לאחי היחידי, לי עדיין יש סבלנות לאוסטר (למרות שאין מה לדבר, הבן-אדם ממחזר באטרף). את כיפור עצמו הקדשתי ל"ארנב אדום" של קלנסי. מימיי לא קראתי ספר של קלנסי ואפילו לא יצא לי לראות את הסרט עם הריסון פורד (סכנה ברורה ומיידית) וחוץ מלדעת שקלנסי הוא מהטובים, לא היה לי הרבה מידע. את הספר קניתי במסגרת מבצע זה או אחר או בהלת קניות זו או אחרת ובמשך שנה הוא חיכה בסבלנות על המדף, ממתין לפדיונו.

כמובן שלא הספקתי לסיים את הספר בכיפור עצמו ומאז אני מתקדם בו אט אט. די מעניין הקלנסי הזה ואפילו שהוא מדבר על המלחמה הקרה (שכבר כמעט הספקתי לשכוח) הוא עדיין מעניין. הבעיה היא שהוא ארוך. לא ארוך כמו מלחמה ושלום או המלחמה הקרה, אבל ארוך כמו 450 ומשהו עמודים. אני די רוצה להגיע לסוף, ודי לא מוצא את הזמן. עד אתמול זה היה בסדר. סתם גחמה. הבן-אדם (אני) קורא ספר ומת כבר לסיים אותו. אלא שאתמול חל שינוי מדאיג ביחסי לקלנסי.

אתמול קניתי ספר חדש של ג'וזף פיינדר. ישנם שלושה סופרים שאני אקנה כל ספר שלהם בלי לבדוק בעטיפה האחורית ובלי לאגור המלצות מאחרים וכו': פיינדר, דן בראון והרלן קובן. כל הנסיונות הכנים שלי לחסוך בהוצאות ולהימנע מהוצאות מיותרות (שהן אחוז די ניכר מההוצאות שלי בכלל) בטלים לעומת ספר חדש של מי מהשלושה. על אחת כמה וכמה כשהספר במבצע. 62 ש"ח. ומהם 62 ש"ח לעומת התחושה הממכרת של לקנות ספר חדש ועוד של ג'וזף פיינדר.

אז עכשיו אני בעמוד 284 אצל קלנסי. ג'ק ראיין בדרך להונגריה, אד פולי על גחלים ואולג זייצב עומד לערוק למערב. יש להם עוד 170 וכמה עמודים עד שהם ינוחו על המדף שלי בשלום. והספר של פיינדר...שוכן לבטח בתוך שקית של סטימצקי, מונח על ערימת כביסה נקייה שאולי, ביום מן הימים, אני אכניס לארון, רק מחכה לרגע שאני אניח עליו את הידיים. ובואו נודה, הוא לא מחכה, אני מחכה. ואולי במקום לכתוב אני צריך לחזור לקלנסי. לא יפה מצידי אני יודע. קלנסי טורח וכותב ואני זורק אותו כלאחר יד בשביל פיינדר. אכזרי משהו. אבל, אלה החיים. ישן מפני חדש, קלנסי מפני פיינדר.