הבלוג של אילון

זה לא קל להיות בן 26 ולגור אצל ההורים, וזה עוד יותר לא קל להיות בן 26, לגור אצל ההורים ולהיות בלי אוטו. זה בערך היה המצב שלי לפני 4 שנים.

לאורך השנים לאבא שלי תמיד היה רכב חברה. זה היה טוב כי הדלק היה בחינם, אבל זה היה לא טוב כי היו כל מיני בעיות עם הביטוח ולכן בשנים הראשונות לרישיון הנהיגה שלי, בקושי נהגתי. או לא מספיק. אחר-כך אבא שלי יצא לפנסיה ונזקק פחות ופחות לרכב, ובכל-זאת תמיד היה לו את הקטע המוזר הזה:הוא רצה שהרכב יעמוד לרשותו בשעות היום. זה לא שהיה לו כל-כך הרבה מה לעשות איתו, ובכל-זאת, בשעות היום נזקקתי לשירותיה המייגעים של התחבורה הציבורית.

מי שלא חזר מאוניברסיטת תל-אביב לחולון בקו 86א', לא חווה מרחץ טורקי מימיו. זה היה נורא. ולאורך כל אותו הזמן הניסאן המשפחתית עמדה לראווה בחנייה. מדי פעם היא לקחה את אימא שלי מהעבודה והחזירה אותה, ובשאר הזמן היא ייפתה את חצר הבניין.

בגיל 26 החלטתי לקנות רכב. או שיהיה יותר נכון לומר שבגיל 26, הדוד שלי החליט לשדרג את הרכב שלו ואני הסתערתי על המיצובישי שהוא השאיר מאחוריו כמוצא שלל רב.

יש אנשים שלפני קניית רכב עורכים מחקרים מקיפים. אם כל ליטר שווה להם 11 או 12 ק"מ זה עקרוני ועל זה יקום ויפול דבר. אותי רק עניין לדעת שיש לי מספיק כסף לקנות (במחיר מחירון) את המיצובישי של דוד שלי. היה לי מספיק וקניתי. היום לפני 4 שנים הפכתי לבעלים הגאה של מכונית יד-שנייה בישראל. כמו כל דבר שקשור בחיים שלי, גם זה היה כרוך בפקפוקים, האם כדאי לקנות רכב או בעצם לעבור דירה ולעזוב את ההורים. החבר הכי הטוב שלי היה זה שהכריע: "עדיף שתקנה רכב" הוא אמר, "ככה, אם ההורים שלך מבאסים אותך, אתה תמיד יכול להיכנס לאוטו ולסוע". אמר וצדק.

29,923 ק"מ אח"כ אני רק יכול להודות לו על התובנה ההיא.

קשה לי לדמיין את החיים שלי בלעדי האוטו וקשה לי להבין איך חייתי קודם. ושיהיה ברור, אני לא מהאנשים האלו שמאוהבים במכונית שלהם. אם הייתם שואלים אותה היא הייתה מספרת לכם שאני בן-זוג גרוע. לא מנקה אותה ולא משקיע בה, משמיע לה מוזיקה רעה בד"כ, מאיץ כשלא צריך, וכשהורים שלי יוצאים לחו"ל אני בוגד בה בלי לחשוב פעמיים עם הניסאן של אבא שלי, ובכל-זאת, אנחנו יחד כבר 4 שנים והיא לוקחת אותי למקומות. ואני אוהב אותה. ולפעמים אני מפנק אותה בטיול נחמד.

אני משוכנע שהיא נהנתה כשנסענו עם זיו וליעד לכנרת ואני עוד יותר משוכנע שהיא נהנתה ביום ההוא, בקיץ שעבר כשנסענו לקיסריה ולחוף הבונים עם שירי, למרות שמטעמים מובנים היא לא ישבה איתי ועם שירי על החוף אלא חיכתה בחנייה (בכל-זאת, רצינו להתמזמז ועדיף לעשות את זה בלי קהל).

היא כבר בת 10 המתוקה שלי ופה ושם אותות הגיל ניכרים בה. היו לה כמה וכמה תקריות בחניות אלו ואחרות שהותירו בה את רישומם. אני משוכנע שיחסית למיצובישיות אחרות מצבה טוב וכמי שמכיר את החינוך שהיא קיבלה, אני משוכנע שבלילות כשהיא נחה ליד ההיונדאי של דב ומלכה, היא משוויצה בחיים הנוחים שלה.

שתהיה לי בריאה. בסופ"ש אם יהיה לי זמן אני מנקה לה את הבגאז', בודק שמןמים, אוויר בצמיגים ואולי אולי אולי, אם תנוח עליי הרוח, אני מנקה לה את החלון. שתראה לאן היא נוסעת.

בשולי הדברים: אלוהים, אני כזה גרוע ! כבר יומיים אני מסתובב עם הרעיון של להקדיש כמה מילים למכונית שלי ביום השנה הרביעי שלנו, ורק עכשיו, במסגרת התחקיר לפוסט, גיליתי שקניתי אותה ב-11.10 ולא ב-12 כפי שחשבתי כמה שנים. שאלוהים יעזור לי (ולה).