הבלוג של אילון

הנצחון של הפועל ת"א, אתמול בערב על מכבי חיפה הוא בהחלט משמח. אין מה לדבר. כל נצחון על קבוצה גדולה הוא משמח, ועל אחת כמה וכמה מכבי חיפה שמולה יש להפועל מסורת מפוארת של התבטלות והתקפלויות. בכלל, מבין כל הישראליות מצבה של הפועל נראה מעודד. אלא שצריך להיזהר מאופטימיות. קודם כל, זה לא יאה לאוהד הפועל להיות אופטימי. וחוץ מזה, יעבור להם. בסוף הם יחזרו להיות אותה קבוצה מתסכלת. אבל...קבוצת צמרת מתסכלת. בכלל, מאז דאבל 2000 נוצר הרושם שהפועל ת"א התמקדה בלהיות שנייה. היא אף פעם לא קראה תיגר על מכבי חיפה. אני מניח שהשנה הפועל תשוב למקומה הטבעי (בין 2-5) ואפילו מהר מאוד. אני אשמח לטעות, אבל לא נראה לי שזה יקרה.

אבל בלי כל קשר לחוב שלי לפסימיזם, הפועל ת"א אתמול נראתה טוב. לא איכותית מי יודע כמה, אבל בעיקר רצינית. היא הצליחה לשמור על היתרון (בין אם במזל ובין אם ביכולת ואולי בשילוב של שניהם). החילופים של שום פגעו בול (שוב, בפעם המאה) והקבוצה הגיעה להמון הזדמנויות שלא נוצלו. עכשיו, כשמדברים על הזדמנויות ישנם שלושה תסריטים, שניים מהם טובים: התסריט האופטימי הוא שהפועל תשכיל, בהמשך העונה, לנצל את ההזדמנויות שיש לה. התסריט הפחות אופטימי (ואולי הסביר מבין השלושה) הוא שהקבוצה תמשיך להחמיץ והדם הרע בין שום להנהלה ימנע החתמת חלוץ מטרה יעיל ואכזרי. התסריט הפסימי הוא שהפועל תפסיק לייצר הזדמנויות ואז היא תחזור להיות חשוכה כפי שהיא הייתה בחלק מהשנים האחרונות. בינתיים, יש כמה רגעים ממש יפים במשחק שלה ובעולמנו הצר, גם זה משהו.

כבר שנים שאני מקטר על עיתונות הספורט ועל ההתעסקות שלה בתפל והנסיונות לייצר סערות יש מאין או תרבות (?) ספורט יש מאין. שנים שאני מקטר והמצב רק מחמיר (מה שמעיד למרבה הפלא שעורכי עיתוני הספורט אינם קוראים קבועים של הבלוג של אילון....). השנה - ואני מתייחס גם לעונת המלפפונים שבה לא הרביתי לכתוב - נדמה שנשברו כל השיאים. אין שום עניין אלא רק הנסיונות לסכסך ולזרוע מהומות. מהצד האחד, אני מודה בפה מלא, אני מאוד אוהב את זה. כנראה שבהעדר הרמה, אלה החומרים הטובים האמיתיים. מהצד השני, יש כבר זילות ופיחות וכו' וכו'. כמה רציני יכול להיות עולם הספורט שלנו כשכל ראשון ושני ושלישי וחמישי מפטרים מאמנים. מילא, אם היינו חיים במדינה מושלמת שבה הכול מתנהל באופן סדיר ורק עולם הספורט היה דוגמה לחוסר אידיליה, אז ניחא, אבל עולם הספורט הוא בבואה (אמנם עם כרס וזיפים, אבל עדיין בבואה) של מי שאנחנו ובעיקר מה שאנחנו. אז למה לסכסך ולבחוש ולהתעסק רק בשטויות, הא ?

בהמשך לנקודה הקודמת, הכרישים מריחים דם מכיוון יד אליהו ומסתערים בהמוניהם. דון שימון כבר זקן וכנראה שאין לו כוח לחנך את כל העולם ולהסביר כמה שאסור לכתוב דברים רעים על מכבי כי מכבי זה המדינה והמדינה זה חשוב וכו', והנה עיתונות הספורט מלאה בכתבות מזן "מכבי לאן ?" ויש תחושה שספאחיה יצטרף לנילסן בבית הקסרות למאמנים הזרים. אני לא מתרגש. קודם כל מפני שעונה רעה למכבי היא עונה טובה לי. מעבר לכך, מדובר בקבוצה חדשה לחלוטין ועוד קבוצה שהעלתה על נס את המשחק הקבוצתי בעונות הקודמות. לוקח זמן עד שהכול מתחבר וכשיש מאמן חדש שצריך להביא אנטוני פארקר חדש, מייסאו באסטון חדש ובעיקר להיות פיני גרשון חדש, זה לוקח זמן ודורש סבלנות. כמה מזל יש לספאחיה שמכבי ת"א ידועה כמועדון הכי סבלני ובעל אורך נשימה גבוה במיוחד....

שתי קבוצות ישראליות עלו לשלב הבתים של גביע אופ"א. הנבחרת הצעירה מדהימה ועולה ליורו 2007. הנבחרת הבוגרת מוציאה תיקו יפה ברוסיה ומגלה שהשד האנגלי לא נורא כל-כך. נבחרת הנוער עולה לחצי גמר אירופה. עדנה לכדורגל הישראלי. תחושה של התעלות, של תקופה טובה. ובכל-זאת ברור לי, כפי שברור לכל בר דעת או צופה של הספורט המתכנה כאן כדורגל, שבמקום לרתום את התקופה הזו להישגים ממשיים והתקדמות משמעותית, ההתאחדות/הנבחרות/הדם הרע וכו' יצליחו למוסס את הכל. על כמה מתערבים ?

במשך שנים תפסתי מעצמי אוהד לטנטי של הפועל חולון כדורסל. בעולם שבו השנאה למכבי גוזלת את כל יתרת הרגש שיש לי להקדיש לספורט הזה, היה קשה להתמקד בהפועל חולון, במיוחד בשנים הארוכות בליגת המשנה ובליגת המשנתיים. והנה, בעונה שעברה, מיקי דורסמן הצליח להביא את הפועל חולון לליגת העל ועוד בסיום מדהים, על הבאזר oh my god. חלפו כמה חודשים ודורסמן החליט שלא לרשום את הקבוצה לליגת העל. אני לא נכנס כרגע לסכסוך בינו לבין ראש העיר (מטעמים מובנים) ובכל-זאת, העונה נפתחה וחולון בליגת המשנה שוב. נשאלת השאלה, מה עליי לעשות ? להחזיק שוב אצבעות לקבוצה ? למצוא את הזמן ללכת למשחקים ? הרי קבוצה שבאופן מודע מוותרת על כל אפשרות לקידום, היא קבוצה שלא ראוייה לאהדה. יהיו הסיבות אשר יהיו. למה דורסמן משקיע, הרי אם במילא אין לו שום דרך להעלות את הקבוצה לליגת העל, מה הטעם ?