הבלוג של אילון

מספרים על המבקר האגדי, יוסי גמזו, שיום אחד הוא ראה הצגה ששמה היה "סמי ימות בשש". גמזו כל כך סבל בהצגה שלמחרת הוא רשם בביקורתו: "מבחינתי, סמי יכל למות בחמש". בפראפרזה על גמזו, אפשר להגיד על "הנעדרת" שלמרות שכיליתי עליה שעתיים+ מבחינתי היא יכלה להמשיך להיעדר. עד כדי כך. רון האוורד הוא במאי עטור שבחים וממה שהבנתי הוא גם בנאדם מקסים וכו' ובכ"ז כמי שאחראי על הסרט הזה, יכולתי לצפות ממנו ליותר.

קשה לי לשים את האצבע על הבעיה המדויקת בנעדרת אבל יש הרבה. הסרט לא מצליח להתרומם והדמויות לא מצליחות לעורר סימפטיה. מערכת היחסים הטעונה בסרט, בין טומי לי ג'ונס לקייט בלאנשט התפספסה וכמוה גם שאר הסרט. זה פשוט לא מעניין. אני לא רוצה להיכנס כרגע לייצוג של האינדיאנים בקולנוע והשחזור ההיסטורי של כל התקופה ההיא (אמצע המאה ה - 19) כיוון שגם אני ניזון בעיקר מסרטים שנעשו עד היום אבל לטעמי, גם שם יש פספוס. ועם שלל כל כך גדול של פספוסים, קשה לצפות להצלחה מסחררת או הצלחה בכלל. "הנעדרת" הוא סרט משעמם ששומט את מעט הפוטנציאל שעוד היה בו. 

למתעניינים: קייט בלאנשט היא מגי, רופאה המתגוררת בניו מקסיקו, באמצע המאה ה - 19. היא אם חד הורית וכישורי הרפאוה שלה מסייעים לכל הסביבה. יום אחד מגיע לחוותה איש מבוגר המתנהג כאינדיאני (טומי לי ג'ונס) והמתגלה כאביה הנוטש. מגי מתכחשת לאביה, הוא בעצמו מתנהג די מוזר ובעיקר לא קוהרנטי (צריך הרבה חוסר תשומת לב כדי להוציא כאלה ביצועים לא מוצלחים מטומי לי ג'ונס). האב עוזב את החווה ומעט אחר-כך ביתה של מגי נחטפת ע"י סוחרי נערות נודדים ואהובה נרצח. וכמו בסרטים אמריקאיים, מסתבר שגם במאה ה - 19 רשויות אכיפת החוק היו אימפוטנטיות למדי והגיבור (ובמקרה הז הגיבורה) נאלץ לתקן את המעוות בעצמו. תוסיפו לכל האמריקנה הזו את החבירה לאב (מחדש) כדי למצוא את הבת האובדת ותקבלו מה שהמבקרים הכתירו כמערבון שלעתים הופך למלודרמה. בשני התחומים לא נרשמה הצלחה גדולה במיוחד. הייתי מסיים בבירכת תהנו, אבל אם תראו את הסרט אני די בספק אם תצליחו. 

למה את בוכה, חמודה ? גם את ראית "הנעדרת" ?