הבלוג של אילון

אחד מהדברים שאיפשרו לי להחזיק מעמד בהמתנה הארוכה בבריסל הייתה המחשבה על הביקור הצפוי בלונדון. הייתי בלונדון רק פעם אחת, ליום אחד, לפני 11 שנים, והייתי אז צעיר מדי ועסוק בבחורה חמודה מדי, כך שהזכרונות היחידים שלי מלונדון קשורים במסע על הת'מז עם בחורה מתוקה למדי שחזרה לאלבמה כמה ימים אחר-כך. למעשה, אחי ואני בכלל לא תיכננו להגיע ללונדון אבל בצוק העתים (או בעיקר בגלל שהנסיעה לברלין הייתה עמוסה ולפיכך שינינו את מסלול הטיול) החלפנו כיוון ונסענו לבקר בממלכה האהובה עליי ביותר. אם בנסיעות מפריז לוינה ומבודפשט לבריסל נהננו מאוטובוס ריק למדי, הנסיעה ללונדון הייתה עמוסה לגמרי. האוובוס התחיל את מסעו כבר בפרנקפורט ועד שהוא הגיע לבריסל כבר היה לו ריח של אוטובוס סגור שנסע כבר כמה שעות. חצי מהמושבים היו תפוסים וחצי מהם התמלאו בנוסעים שהמתינו בבריסל. בכלל, תחנת האוטובוס בבריסל הייתה נוראית. מלא אנשים שנראים מוסלמים או ניאו-נאצים חיכו שם. חבורות רעשניות. טורקים שיכורים ונשים צעקניות. ממש חוויה. נוסף על העייפות (שבשלב הזה כבר הפכה לאקוטית) והאוטובוס המלא, הסתבר שנהג האוטובוס לא דובר אנגלית ואת התרגום ביצע איש מוזר למראה, לבוש בבגדים בוואריים, ודובר אנגלית רהוטה למדי. מהיעדר אופציות אחרות אחי ואני בחרנו לכנות אותו "פראנץ פרדיננד" ומהר מאוד הוא איבד את מקומו בלב האוטובוס ועבר לשבת ליד הנהג (לא לפני שהוא אכל כריך עם קממבר שהסריח לפחות שעתים אחרי שהוא כבר לא ישב שם) שם הוא שימש כעוזר מיוחד לענייני מרשם אוכלוסין, הוא זה שרשם את השמות של כולנו בהגיענו לגבול הבריטי. אני ישבתי ליד בלגית כעורה ושקטה למדי שהייתה לא מזיקה בעליל. איתרע מזלו של אחי והוא ישב ליד בחור בגילו (שלושים+) שלבש חולצה עם שרוולים מתנפחים והחזיק פריזורת שער שיאה לכוכב רוק (עם טעם רע במיוחד) של שנות השבעים. הבחור הזה (שנוסף על טעמו המזעזע באופנה היה גם די מסריח) זכה לכינוי "דרטניאן" (ע"ש השרוולים המתנפחים). וכך הפלגנו בחשיכה לעבר לונדון האהובה. בניגוד לכל התקוות וההנחות המוקדמות לא נסענו במנהרה שעוברת מתחת לתעלת למאנש אלא נסענו במעבורת שהפליגה מדובר (אשכרה ראיתי את "הצוקים הלבנים של דובר" במציאות). המעבורת התבררה כפתרון תחבורה חביב למדי אבל העיכובים בעליה אלייה ובירידה ממנה היו סתם הצקה. בכל מקרה, אחרי המעבורת נסענו בשטח בריטניה בואכה לונדון. בשלב הזה של הנסיעה התוודענו (שלא מרצוננו) לתייר אמריקאי שעלה איתנו (ועם אימא שלו) לאוטובוס בבריסל. אני לא יודע מה היה יותר מעצבן בו: הקול שלו, הדברים שהוא אמר או העוצמה שבה הוא דיבר. הוא היה קולני, צורם ודיבר ללא הרף (עם אוסטרי חסר מזל שבמקרה ישב לידו) על סוגים שונים של ביטוחים וגרירת רכב בארה"ב, ערים במקסיקו, פהיטות וכו'. הוא לא סתם את הפה ואלמלא הוא היה הרבה יותר גבוה וחזק ממני אני רוצה להאמין שהייתי מוצא דרך זו או אחרת להשתיק אותו. בכל מקרה, הגענו ללונדון ואת פנינו קידם טפטוף קל של בוקר ושמיים אפורים כמו שרק אנליה יודעת להציע. היה מקסים. פשוט מקסים. אחרי שמשכנו פאונדים בכספומט והפקדנו את התרמיל יצאנו לרחובות. אני חייב להודות שבכל מה שקשור ללונדון אני נורא נורא משוחד. אני מאוד אוהב את אנגליה (ביטלס, כדורגל). הסתובבנו בווינדזור, בדאונינג 10 (שם לאחי, בוגר ממר"ם, היו הערות חמורות על האבטחה), בגנים שליד ארמון בקינגהאם ובארמון עצמו (ראינו את חילופי המשמר וכל הטרראם). ראינו חייל בדיל אמיתי ולמעשה, עד השעה 12:00 התנהגנו כמו תיירים אמיתיים. לונדון קידמה את פנינו בברכה, יש לציין, ובמחירים שערוריתיים. הכול שם יקר, ביחס לאירופה וביחס להכול. אחרי חילופי המשמר בארמון הלכנו על גדת הייד פארק בנסיון העגום, כך מסתבר, לחפש שירותים (ועברנו במבוך של ספירלות של אנדרגראונדים כדי למצוא תא מסריח אחד). השלב הבא בטיול היה ללכת ל - Abbey road. הדרך לאותו מעבר חצייה אומלל עוברת בשכונות ערביות שנתנו לרגע תחושה של קלקיליה (רק עם אוטובוסים שווים יותר). באחת מהמכולות היותר סבירות שם קנינו פיתות עירקיות (בגירסה אנגלית) וחומוס (שהיה טעים במיוחד) ואכלנו על שפת המדרכה, כמו שני פועלים ערביים. הרעיון האווילי למדי, ללכת ל - Abbey road הסתבר כבעייתי במיוחד (רמז: אחד משנינו, לא אחי, הוא נכה חובב עם רגלי פורצלן) ולפיכך קנינו כרטיס אוטובוס ונסענו לשם. אלא שגם הנסיעה לא פתרה את הבעיה כיוון ששכונת המגורים שבה שוכן האולפן שממנו יצאה המוזיקה הטובה בעולם היא אשכרה שכונת מגורים. וכמו שבת"א אין שלטים שמסבירים כיצד להגיע לנאות-רחל בחולון כך גם ב - Abbey road לא ניתן למצוא שום רמז לגבי מיקומו של האולפן. דיירי השכונה מתורגלים בשאלות של תיירים והדריכו אותנו למקום, לא לפני שעברנו על-פני שני מסגדים (הווה אומר, אם הביטלס היו פועלים בלונדון של היום, כנראה שג'ורג' לא היה צריך להרחיק עד הודו כדי ללמוד לנגן על סיטאר). אבל, בסוף הגענו. בלב שכונת מגורים, ליד אי תנועה, שוכן מעבר החצייה המפורסם ביותר בעולם. מילאנו את חובתנו לרביעייה המופלאה והצטלמנו (גם ליד הדלת של האולפן) ובזה נגמרה האטרקציה (עניין של 3 דקות. 5 אם סופרים את הפחית שעצרנו לשתות).

את המשך היום העברנו בין נסיעות לאורכה ורוחבה של לונדון וישיבה בטרפאלגר. נהנתי מכל שניה ואני ממש מצר על כך שלא יצא לי להיות בלונדון ובאנגליה בכלל קצת יותר. אם נתעלם מההפתעה הנעימה שבודפשט הייתה, הרי שלונדון הייתה אחד משיאי הטיול ואחד מהבלתי צפויים שבהם.