הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 4/2004
הצפירה
שותפה שלי שאלה אותי (אחרי שסיימנו לנקות את הבית: היא ניקתה ואני שמתי דיסק של אולארצ'יק), איפה נעמוד בזמן הצפירה. זו שאלה מעט מוזרה. תמיד תפסתי את המהות של הצפירה כמשהו שצריך לתפוס אותך באמצע כל המעשים האחרים ושלכבודה אתה צריך להפסיק הכול ולא כאירוע שלכבודו צריך להתכונן ולתכנן איפה תעמוד וכאלה. כשהייתי ילד הייתי מחייך בזמן צפירות. לא מרוע לב ולא מחוסר כבוד אלא בגלל שהיה אסור לי. אני לא כזה מרדן אבל זו פשוט תגובה שמתפלקת בדיוק ברגעים הכי לא נכונים. ככל שבגרתי העדפתי לעמוד לבד בזמן הצפירה כדי למנוע מעצמי פדיחות. קשה להסביר לשאר האנושות שמצליחה להרצין ברגע הצפירה למה השפתיים שלך נמתחות באופן בלתי רצוני. זה כבר 15 שנים שאני עומד לבד. עומד ולא מחייך. ידיים מתוחות מאחורי הגב והכי רציני בעולם. בתיכון, אחרי שריכזו את כל הכיתות לפני הטקס דאגתי להיעלם לפני הצפירה. הייתה מאחורי ביה"ס מדשאה גדולה ושם ידעתי שאוכל לעמוד לבד. להפתעתי, גיליתי לפחות עוד עשרה אנשים שהיו שם. אנשים שמעדיפים להיות לבד ברגע הזה. זו הייתה ממש חוויה מוזרה. כל כך הקפדתי להיות לבד במהלך הצפירה עד ששכחתי לעלות לגג של ביה"ס משם הייתי אמור לתופף במהלך הורדת הדגל. בסוף הגעתי בשנייה האחרונה ותופפתי קצר נשימה. אני לא חושב שמישהו הרגיש או שמישהו אמר לעצמו הנה המתופף של הטקס שהעדיף להתבודד בזמן הצפירה. אני עומד לבד בצפירות כבר כל כך הרבה שנים ואני חושב שהתגברתי על הסטייה הזאת שלי. לפחות אני מאוד מקווה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
