הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 5/2004
חו"ל תשע (פריז, שוב)
כשאח שלי הציע שנצא למסע אוטובוסים ברחבי היבשת, אחד מהתנאים שהצבתי היה שלא נישן יותר מלילה אחד ברציפות באוטובוס. היו לי סיבות משלי. נוסף לבעיות השינה מהן אני סובל (ומסתבר שזה קורה לי בעיקר בארץ), לא רציתי "להתכלב" ע"י נסיעה של כמה ימים בדרכים, בלי מקלחת הגונה, או כר למראשותיי (זה נשמע קצת דרמטי אבל הפואנטה ברורה). אלא שחברת Eurolines חשבה אחרת. ביטול הנסיעה המיועדת לברלין הועיד לנו שלושה לילות ברציפות באוטובוסים (בלילה הראשון נסענו לבריסל, בלילה השני ללונדון ובשלישי לפריז). להפתעתי הרבה גיליתי שהחוויה הזו הייתה הרבה פחות מפוקפקת מכפי שחשבתי. הצלחתי לצבור 3-4 שעות שינה בכל נסיעה ולמעט עניין המקלחות (שהיה פחות אקוטי כיוון שמזג האוויר היה מאוד נוח) החזקתי מעמד. אלא שהטיול ברחובות לונדון הצליח אפילו להתיש את אחי. לקראת הערב היינו במצב "גמירוּת" מתקדם וחיכינו לנסיעה לפריז. הצטיידנו באוכל ומשקה (שהושאר אחר כבוד על הספסל בויקטוריה סטיישן) וחיכינו בסבלנות. אם תחנת האוטובוס של בריסל הייתה מזעזעת הרי שויקטוריה סטיישן כנראה שאבה ממנה את ההשראה. אחוז המוסלמים בתחנה היה עצום ולרגע אחד שכחתי שאני במדינה דוברת אנגלית. אשכרה, אנגליה. אבל, באותו רגע, הייתי עייף מספיק כדי להתעלם אפיל מהנקודה הזו. האוטובוס הגיע ועלינו עליו (לא לפני שכמה אפרו אנגלים נדחפו לנו בתור). אני לא זוכר הרבה מהאוטובוס. עברו שלוש, אולי ארבע דקות ונרדמנו. לא התעוררתי עד לבקרת דרכונים בדובר. עברתי את הבקרת דרכונים ונרדמתי שוב. דווקא על המעבורת בדרך לצרפת נחלתי אכזבה. המקום היה מלא בבני נוער אנגלים (וכשאני אומר מלא אני מתכוון למוצף) ושם דווקא לא יכולנו להירדם. נוסף על כך, האחראי על המשקאות (אחי) שכח את הקולה-וניל בתחנה בלונדון ונאלצנו לקנות את שני בקבוקי השתייה האחרונים על המעבורת במחיר מופקע (אגב, לספרייט שעולה 14 שקל יש אותו טעם כמו לספרייט שעולה 3 שקלים). התפלאתי לגלות שהפרחות והערסים האנגלים (או בקיצור, בני הנוער האנגלים) דומים נורא לדגם הישראלי ואפילו לדגם החולוני. כל הבנות הלכו עם חולצות שנגמרו באזור בית החזה ולבנים היו את התספורות המעצבנות האלה של בני הנוער (בתוספת ל - attitude ולקולניות). אף אחד לא יכול להגיד ש - MTV Europe לא תרמה לנו תרומה גדולה מהבחינה התרבותית. החל מרגע שחזרנו לאוטובוס אני לא זוכר כלום. נרדמתי מייד והתעוררתי רק בלב פריז, כשאני רחוק 5 דקות מהתחנה שבה התחלנו את המסע, כמה ימים לפני כן. ישנתי באותו לילה 7-8 שעות בישיבה ואהבתי כל רגע מזה. פריז בשבת לפנות בוקר היא נורא חשוכה. עיר האורות my ass. היינו כמעט היחידים במטרו. חזרנו לבית של הדודה (אני קורא לה דודה אבל בתאכלס היא החותנת של החותן של אחי), התקלחנו, התלבשנו ויצאנו שוב לפריז. דבר אחד הטיול הזה בטוח פיתח אצלי וזו תאוות המסעות. אחרי חמישה וחצי ימים בדרכים, בשש מדינות, בכמה ערים אירופיאות גדולות, בעיר ערבית אחת (בריסל), עם full חוויות, עדיין היה לי כוח לצאת שוב לפריז, אחרי מנוחה קצרה מאוד. הסתובבנו באותו יום ברחובות פריז ונהננו ממנה שוב. למרות הטפטוף הקל שירד, למרות העייפות, נהננו לאללה. זה היה היום האחרון שלנו יחד ובסופו של דבר ניצלנו אותו עד תום. ישבנו ליד גאלרי לאפייט ואח שלי הסביר לי שפעם, המקום הזה היה חזק, והיום הוא כלום. ראינו תימניה סקסית מצלמת את חברה שלה על רקע בית האופרה הפריזאי (תימניה as in שעריים ומרמורק לא תימניה מתימן). בסופו של דבר, הלכנו למון מארט וראינו את הכנסייה הידועה (אין לי מושג איך לאיית את השם בעברית ולפיכך אני אמנע מראש מהפדיחה הפוטנציאלית). ההליכה היא בעלייה לאורך רוב הדרך מה שאילץ אותנו להפסקות מנוחה תכופות (וכשאני אומר אותנו אני בעצם מתכוון אותי). בדרך אח שלי סיפר לי על ישו ויוספוס פלאוויוס ודוד המלך ועוד כל מני. אם הייתי זוכר את זה טוב, הייתי מספר לכולם (אני לא). היה יום מקסים. ממש יום מקסים. לקראת הערב התעייפנו מאוד אבל עד אז הלכנו כמו אריות. בערב, התחלנו לארוז.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
