הבלוג של אילון

נדמה לי שהזכרתי כבר פעם שמאז פרוץ האינתיפאדה הנוכחית השתדלתי להימנע ככל האפשר מחדשות. זה לא שקיבלתי החלטה מודעת ובימים הראשונים עוד גיליתי עניין אבל ככל שהאג'נדה הפוליטית שלי, כמו גם גורלו של עמישראל, הלכו והתערפלו לנגד עיניי בד בבד עם המאורעות הראשונים, החלטתי להגן על עצמי מהבשורות הרעות שלא הפסיקו להגיע. בהתחלה עוד דיברו על "אסקפיזם" ועל עוד מושגים חמקמקים שכאלה שאותם מיהרו לקשור לדור המזויין שעימו אני נמנה אבל אני לא אסקפיסט. לא ברחתי לאלכוהול או לסמים הקלים או לקהות החושים. חוסר היכולת המוחלט שלי להשפיע על המצב שרק הלך והדרדר גרמה לי להתעלם מהחדשות. אלא שבמדינה פורתא כמו שלנו לחדשות יש דרך משלהם למצוא אותך בכל מקום ובכל שעה ובכל חצי שעה. בתקופה האחרונה הבנתי שאני לא יכול להתנתק. אני פשוט לא יכול.

בימים האחרונים, למרות העומס ולמרות החום והעבודה וכו', מצאתי את עצמי מלווה את מותם של אותם 11 חיילים בעזה. אני לא אתחיל לדבר עכשיו על תכנית ההתנתקות ועל הישיבה המיותרת שלנו בחבל ארץ שהוא כל כך רווי שנאה. אני לא אדבר על המחדל הבטיחותי שבעטיו קרה כל מה קרה. אני ממש לא מוסמך או לא מספיק מבין. כל התמונות שראיתי אתמול והחדשות ששמעתי היו מזעזעות. המחשבה היחידה שמטרידה אותי קשורה לחניכי קורס מ"כים של גבעתי. אתמול הם נראו בחדשות כשהם כורעים על ארבע, על החולות בציר פילדלפי כשהם מחפשים שרידים מגופות החיילים שהתפוצצו שם מוקדם יותר. חשבתי על זה שמדובר סה"כ בילידם בני 18-19. מה החיפוש הזה עושה להם ? מה עושה לילד בן 18 ההתקלות בחלק מהגופה של מי שעד לפני כמה שעות היה איש נורא חי שאבא שלו קנה לו אופנוע ? האם זה ישפיע על הדעות הפוליטיות שלהם ? האם חייל שכזה ממשיך לתפקד בשטח באופן ענייני ולסרוק את האדמה או שבסופו של דבר גם הוא נכנע לרגשות ?