ביום שני ושלישי הרגשתי התחלה של צינון. התחלונת. טיפונת גודש בגרון ואף קצת סתום. שום דבר מרגש מדי. הלכתי לעבודה, שעיתי לתלונותיהם של אלו שהתעקשו להטריד אותי והכל היה כרגיל. ביום שלישי בערב המצב נהיה קצת יותר nasty ולכן החלטתי להתפנק ביום מחלה. הזמנתי תור לרופא ועשיתי תוכניות להמשך היום (במקרה שלי, תוכניות משמעותן לסדר את הבית, דבר שלא עשיתי מאז אפריל 1961). כשיצאתי מהבית לרופא, באותו יום רביעי בבוקר, השארתי אותו באמצע הסידור. המיטה שלי נשארה ללא מצעים וכו'. כל חוקר משטרה היה אומר ש"ניכר כי הקורבן תיכנן לשוב לביתו במהרה". אלא שמאז לא חזרתי הבייתה. אני עדיין במרחק שלוש דקות הליכה מהמרפאה. אצל ההורים.
הרופא משפחה המליץ שאנוח יומיים, החמיא לנשימה שלי ואמר שממש אי אפשר לזהות שמדובר בריאות של אסתמטי, הכול היה טוב ויפה. הלכתי להורים לאכול צהריים ואז....
אחרי הארוחה הרגשתי עייף. נשכבתי לנוח (עדיין תחת הרושם שאני חוזר לדירה שלי או-טו-טו) ומהמנוחה הזו לא קמתי עד עכשיו. היה לי 38.9 חום. הרגשתי כאילו משאית עברה עליי וחזרה בשביל וידוא הריגה, כמה וכמה פעמים. ואני, אני בחיים אין לי חום.
הפעם האחרונה שבה היה לי חום הייתה בינואר 92'.
אני יודע שזה קצת מוזר שאני זוכר את התאריך, בכל-זאת, חום גבוה זה לא אירוע כל-כך משמעותי, אפילו בחיים של מתבגר משועמם כפי שהייתי ובכל-זאת ינואר 92'. כמה ימים לפני יומולדת 16.
גנטית, ירשתי את הנטייה שלא לקבל חום מאימא שלי. לאישה בדרך-כלל אין חום (אל דאגה, היא משלימה את החסר בלחץ דם, אבל זה סיפור אחר).
בינואר 92' הייתי בכיתה י"א. לא הייתי תלמיד טוב. ילד פוטנציאל קלאסי. בכיתה י"א - אחרי שאימא שלי הצליחה איכשהו לסדר שאני אעבור את כיתה י' - מערכת החינוך ואני הגענו לסוג של השלמה. לה (למערכת החינוך) היה ברור שאני לא אחרוך את התעודת בגרות בעשיריות ולי היה ברור שאם אני אצליח לא להוציא מדעתם את כל המורים שלי ואצמד לשירי, אולי אני אשרוד.
ממרחק הזמן, מה שעניין אותי בכיתה י"א היה בעיקר טלוויזיה, לד זפלין וגאנז אנד רוזס. הייתה לי להקה (אחת מני להקות רבות שפעלו ופועלות תחת השם "וירגו") ובאחד מימי השישי הראשונים של חודש ינואר, היינו אמורים להופיע את הופעת הבכורה שלנו במועדון חדש שפתחו בחולון. ההתרגשות הייתה רבה ולעובדה שכמעט ולא ידענו לנגן (נו טוב, לפחות חלקנו. או יותר נכון לומר החלק שאני הבאתי ללהקה...) לא היה שום קשר למידת ההתלהבות מעצמנו.
עד אז (וברוב המקרים גם לאחר מכן) המשפחה שלי בכלל לא עודדה את הרצון שלי להיות אקסל רוז. ממרחק הזמן אני יכול להגיד שאני מבין אותם ואפילו להתכוון לזה, אבל לא הייתי רוצה לרמוס באופן כל-כך מוחלט את האופצייה שלי להתבכיין על העבר.
במקרה הספציפי הזה, דווקא זכיתי למנה קטנה של עידוד משפחתי. אולי זה קשור לזה שהופיעה עלינו כתבה קטנה בעיתון מקומי. מה לעשות, יש הבדל בין ילד שהולך לנגן עם החברים (ומי יודע מה הוא עושה שם, ולמה הוא לא עושה שיעורים ולמה הוא לא עושה דיאטה....) לבין ילד שהולך לנגן עם החברים אבל מופיע בעיתון (שאותו אפשר לנפנף מול החברות לעבודה וכו').
מה שלא יהיה, דרכי לתהילת עולם הייתה סלולה. אלא שיום אחד, כמה ימים לפני ההופעה חזרתי הבייתה, היה חורף (כפי שקורה בד"כ בינואר), התכרבלתי במיטה ומסיבות שאינן זכורות לי מדדתי חום. והיה לי. והרבה. כמה הרבה אנ'לא זוכר, אבל מספיק הרבה בשביל שאלחץ ואספר לאחי היחידי.
לא ביקשתי ממנו שום דבר. לא סימפטיה, לא כוס תה, לא רחמים ולא כלום, רק דבר אחד ביקשתי: "אלוני, אל תספר לאמא !". זה לא שפחדתי להדאיג אותה, אבל פחדתי שהיא תנצל את הזכויות החוקיות שלה עליי ותגיד לי להישאר בבית עד שהחום יעבור וכו'. צריך להבין, אפשר להתווכח עם אמא שלי על מיליון דברים, אבל ברגע שזה מגיע למחלות וכו' החוק משתנה. היא מקבלת לידיה סמכויות באופן שרירותי. כמו הצבא בזמן מלחמה, כך אמא שלי בזמן מחלה.
כמובן שאחי היחידי שעה לבקשתי וכעבור שלוש דקות אמא שלי התפרצה לחדר ב"אוי אוי אוי" ששמור למקרים קשים במיוחד "הילד חולה".
באופן שלא לגמרי ברור לי, הצלחתי לשכנע אותה שחולה או לא, אני הולך להופעה בעוד כמה ימים והשאר רשום בהיסטוריה. ההיסטוריה הקטנה שלי.
לאח שלי אני כבר לא מספר סודות וזה לא בגלל המרחק, זה בגלל שאין סודות. משעמם.
ועכשיו אני כבר ארבעה ימים בבית של ההורים. נהנה מהיחס הכי חם שאפשר, חוזר לאיתני לאט לאט ורק תוהה מה ייגמר קודם: השפיות שלי כתוצאה מהישיבה הארוכה בבית) או השפעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
