עברתי קילומטראז' מתיש בהחלט של סרטים רעים כדי לדעת להיזהר מסרטים שעליהם עובדי הספרייה המקומית שלי ממליצים בחום. נראה לי שהבנתי את זה, ברגע שאתה עובד בספריית וידאו (ואתה שואף להיות טרנטינו, כמו כל זב-חוטם שעובד בוידאו) אתה צריך להיזהר מלהמליץ על סרטים שגרתיים, טובים ככל שיהיו. עובדי ספריית וידאו צריכים להיות מיוחדים (או "מיוחדג'ים" בשפת רייטינג) ולכן ההמלצות שלהם תמיד נגועות בפלצנות, שלא לומר מופלצות יתר (שזה בערך אותו דבר).
"להרוג את המזל" שרד את ארבעים הדקות הראשונות לפני שהפסקנו את הצפייה. לא רצינו יותר. למזלי הטוב, הייתי חכם מספיק לתת לסרט צ'אנס נוסף ולשרוד אותו עד הסוף. קשה לי להגיד שמדובר בסרט מבריק מדי, אבל לפחות לא חתכתי את ברוס וויליס באמצע וגם זה משהו.
יכול להיות שהבעיה של סרטים מסוג "להרוג את המזל" היא שבשנים האחרונות יש גל של סרטי פשע עלק-מבריקים שמציגים את עולם הפשע מהזווית המצחיקה יותר, מהזווית שהופכת את הפושעים למינימום פילוסופים. וזה לא רק טרנטינו וגאי ריצ'י, אבל זה בעיקר טרנטינו וגאי ריצ'י. "להרוג את המזל" הוא אחד מהתוצרים של הסגנון הקולנועי הזה, אבל אחד מהתוצרים הפחות טובים. הוא יכל להיות טוב יותר, אם כי לא סבלתי במיוחד במהלכו. משהו לא לגמרי זרם לי טוב.
בקצרה: סלבין (הארטנט) עובר לדירה של חבר שגר בשכנות לצעירה עסיסית (ליו). החל מאותו רגע, דומה שכל ארכי פושע בעיר מחפש אותו. וכולם, כמובן, בטוחים שהוא מי שהוא לא. אהבתי לראות את מורגן פרימן ובן קינגסלי בתור הארכי פושעים וכמובן שאהבתי לראות את ברוס וויליס ואפילו את לוסי ליו. אז אם כל-כך אהבתי למה אני נשמע כל-כך ספקן ?
אולי כי הסרט לא משהו, כפי שניסיתי להגיד קודם באלפיים מילים.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
