אף-אחד לא צריך לרחם על השחקנים של "משפחת סימפסון". חבורה של אנשים לא אטרקטיביים בעליל שעושה מיליונים מלדובב דמויות אנימציה שלא מזדקנות אף-פעם ושיכולות להמשיך לנצח בקצב הזה. כבר 18 עונות שהסידרה הזו נמשכת וזה יכול להימשך לנצח. ואם ימותו היוצרים המקוריים יקומו להם יורשים. ואם ימות הקאסט המקורי יקומו להם חקיינים. ודן קסטלנטה שלא הצליח בתור שחקן רגיל, למרות שהיה לו פוטנציאל קומי בלתי מבוטל והוא היה באחת מהקבוצות האלה בשיקגו (קבוצות של קומיקאים צעירים שמייצרות קאסטים להרבה SNL, MAD TV ודומותיהן) עושה מיליונים בתור הומר סימפסון. וג'ולי קאבנר שהייתה סתם שחקנית צרודה ולא משמעותית בסרטים של וודי אלן עושה מיליונים. וננסי קארטרייט שחוץ מלעשות את הקול של בארט לא עושה הרבה עושה מיליונים ויארדלי סמית' שהיא מדי מכוערת להיות שחקנית לגיטימית עושה מיליונים ואפילו הארי שירר והאנק עזריה, השניים שעוד הצליחו לנהל קריירה סבירה פחות או יותר, לא היו מגיעים לרמות ההצלחה הכלכלית ולרמות התודעה המקצועית ללא משפחת סימפסון.
אז למה לעזאזל כל החבורה הזו נראתה כל-כך אומללה אצל ג'יימס ליפטון באולפן שחקנים. עד שליפטון בעל הפנים המסותתות מתחיל לחייך ולהיפתח ונראה כמו ילד קטן שפוגש את אליליו, החבר'ה נראים כמי שכפאם שד. זו אמנם הוליווד ואף אחד לא יכול להרשות לעצמו להיראות ממש מבואס. כולם משתפים פעולה, מחייכים כשצריך, עושים את הקולות אבל לפחות על חציים (קסטלנטה, עזריה וקאבנר) אתה רואה מין מחשבה של "הלוואי ויכולתי לשבת מול ליפטון בכוחות עצמי ולא בגלל הקולות שאני עושה".
והאמת, אפשר להבין את זה. אפשר להבין את התסכול של קסטלנטה שמרגיש כאילו הוא יכל לככב בכל קומדיה אפשרית, יכל לכבוש כל בימה וכל סדרה וכל whatever, אז נכון שהוא עשיר כקורח, אבל עדיין הוא צריך להגיד D'oh בערך אלף פעם ביום.
ומילא קסטלנטה, אבל האנק עזריה בכלל הלך דרך ארוכה יותר. תמיד הוא נמצא ליד. בתפקידי משנה, לצד העלילה. ובסופו של דבר הוא בא בפני ליפטון בתור הקול של מו או שמו או איך שלא קוראים לדמות שלו שם.
אני יודע שלא צריך לרחם על אף אחד מהם. אני יודע שהוליווד מלאה בחבר'ה שאפילו את הברייק הזה לא קיבלו, ובכל-זאת, כשראיתי אותם בסדנה למשחק, לפני חודש בערך, לא יכולתי שלא לחשוב שכמעט כולם שם נראים כאילו הם ממש רוצים להיות במקום אחר או בנסיבות אחר או בתפקיד אחר, כזה שבו גם יראו להם את הפנים.