הבלוג של אילון

יחסית לבן אדם שנמצא כל-כך הרבה שנים בתחום שירות לקוחות, לקח לי די הרבה זמן להגיע למסקנה הנחרצת שמה שבאמת מפריע לי בדרך להיות מושלם בתחום שירות לקוחות, הוא הלקוחות בעצמם. בכלל זה אפשר להוסיף את הקולגות ובני אדם באופן כללי.

השבוע חזרתי לעבודה אחרי חופשת מחלה בת שבוע וחצי. תיארתי לעצמי שיהיה שבוע קשה. הנחתי שכמות העבודה שהצטברה תספיק בשביל כמה אנשים ביחד, אבל לא תיראתי לעצמי שזה יהיה שבוע כזה.

אני לא נרתע מעבודה קשה (אני האיש הכי עצלן בעולם ובכל זאת אני עומד מאחורי ההצהרה הזו) ומאז שעברתי לתפםקיד החדש אני אפילו נהנה. אלא שהשבוע היה שונה. בתחילת החודש עברנו לתוכנה חדשה, וכמות ההתאמות הנדרשות היא מטורפת. בכל פעם צצה בעייה אחרת, ובכל פעם פנו אליי לצורך שאלות-מהתחת או לצורך פתרונות. אני לא תוכניתן ולא איש מחשב, אבל בארגון שבו אני עובד, להיות הכי צעיר וכמעט-משכיל משמעו להיות זה שעונה על כל השאלות. הכי אזוטריות שיש. והאמת היא שאני בן-אדם נחמד. אני עונה בסבלנות, נוצר את לשוני ואוגר בלב מטענים של ציניות שרק מחכים להתפרק. מרושע עמוק בפנים אבל עטור כוונות טובות כלפי חוץ. וטבען של שאלות (חשובות או טפשיות) הוא להסיט אותך ממה שבדיוק עשית. ואני כשאני מוסט אני מוסט לחלוטין. וכך התנהל לו שבוע העבודה האחרון במאמץ נואש לרדוף אחרי הזנב של עצמי. לנסות להבין מי נגד מי ולמה המחשב מתעלל בי בהתמדה. מימיני מצטברות ערימות של נייר שמשמעו ערימות של עבודה ובמוח אוזלים לאט לאט התאים הפנויים.

אחד מהדברים הראשונים שהבוסית החדשה שלי הסבירה לי כשהגעתי לתפקיד היה "פה לא מייצרים אטום". רוצה לומר "לא צריך להשתגע". הדבר השני אותו הסבירו לי כולם הוא שאין דבר כזה "לנקות את השולחן". תמיד תהיה עבודה. כולם צדקו. אני באמת לא מייצר אטום ולא מצליח אף פעם לנקות את השולחן.

לבוסית שלי יש דרך מוזרה להמחיש את עניין האטום. אנחנו אמנם לא מייצרים אטום אבל רמת הלחץ שהיא מכניסה לעבודה שקולה כנגד שמירה על סודות האטום. אנחנו חצי שנה ביחד ואם יש דבר אחד, דבר אחד בלבד שמטריד אותי בעבודה מולה הוא עניין הלחץ. חוץ מזה אנחנו מסתדרים מצויין. ואני ממש אוהב לעבוד איתה (ומה אתם יודעים, אני אפילו מתכוון לזה).

ליחסים מצוינים במקום העבודה יש מחיר. כל אי הסכמה, ותהיה זו הפעוטה ביותר, הופכת לגדולה מכפי הנדרש. זה מה שקרה לי ביומיים האחרונים. ביליתי שבוע שלם בהתרוצצות אחרי העבודה שהצטברה ובכל-זאת הרגשתי לחץ מכיוון הבוסית שלי.

עד שאתמול החלטתי לעשות מעשה. אחרי יום עבודה+שיעור "מעניין" בטעמי המצוות בבר-אילן, חזרתי לעבודה למשך שעתיים וקצת. בין 19:30 ל-22:15 עבדתי. הספקתי בשעתיים ושלושת-רבעי האלו יותר ממה שהספקתי ביומיים עבודה. זה היה מדהים. הייתי כל-כך יסודי וכל-כך מאורגן וכל זה למרות עייפות מצטברת מהשבוע ומהיום שעבר עליי ומהשיעור בבר-אילן ומהחזה-עוף-בגריל שאכלתי בצהריים וכו'. זו לא הפעם הראשונה מאז שנכנסתי לתפקיד החדש שאני מגיע לעבודה בשעות לא מקובלות כדי להספיק דברים. זו פשוט הפעם המוצלחת מכולן.

אין מה לעשות, שירות לקוחות וקבלת קהל והתעסקות עם קולגות, גוזלת זמן. ככה זה. אני יודע שהגדרת התפקיד שלי היא קבלת קהל ושירות לקוחות ובכל-זאת, בלי שני האלמנטים האלה אני הופך להיות מכונת עבודה.

הייתי כל-כך יעיל אתמול בערב עד שאת חצי השעה האחרונה הקדשתי להכנת מסמכים לחתימה לבוסית שלי ליום ראשון. ואז, אז נראה מי יהיה לחוץ. ככה זה, כדי לקבל קצת שקט בעבודה אני משקיע זמן בלייצר רעש לאחרים.