הבלוג של אילון

בתקופה האחרונה יוצא לי לכתוב די הרבה על רדיו. מאוד שנות השמונים מצידי. בשלב הבא אני אתחיל להעריץ את יקיר אביב ולהקליט "חדש חדיש ומחודש". בכל מקרה, לא נעים להודות, אבל אני מאזין אדוק של גלגל"צ. הררי המילים שנכתבו על התחנה הזו וכל השיטנה שברנש שכמותי היה אמור לרכוש למקום הזה לא עשו את שלהם. בסופו של דבר זו הברירה המוזיקלית הסבירה ביותר שיש לי, על אחת כמה וכמה בתקופה האחרונה מאז שקובלנץ הלך והם משדרים יותר מוזיקה עברית. אז נכון שאני מפזם speak the language of the Hebrew man הרבה יותר ממה שבאמת צריך, אבל בסופו של דבר, יש לי פסקול סביר ולא מאתגר ליום העבודה וגם זה משהו.

אבל, ההאזנה הרצופה לגלגל"צ גורמת לי לנקיפות מצפון על הזנחת 88FM. ברמת העקרון מדובר בתחנה שמציעה לי את האופציות הכי סבירות. הם לא משדרים בלופ את אותם 40-50 שירים אלא ממש משקיעים ועורכים תכניות מצוינות. רוב האנשים שם נהנים מטעם מוזיקלי משובח ומרבית השירים שחיפשתי באינטרנט היו שירים ששמעתי ב-88FM. הבעיה היא שהם לא שומרים על רצף. ישנן שעות מעולות לצד שעות רעות במיוחד. ישנן התעלויות מדהימות לצד רגעים מתים. אם בגלגל"צ, בפעם במיליון שנה שישימו שיר של לד זפלין, תמיד ישימו את Stairway או Kashmir (שניהם משובחים אבל צפויים עד כאב) ב-88FM יגוונו ויפתיעו ב-Night flight או I'm gonna crawl (המלצה חמה לכל מי שלא מכיר). לפני כמה ימים, שבת בצהריים, יצאתי מהבית של ההורים והתחמקתי ממירי מסיקה בגלגל"צ. ב-88FM הייתה תכנית על הביטלס. כל שבת יש להם תכנית כזו ואני מקפיד (כיאה לעצמי) לשכוח אותה בכל שבת. הפעם שמו שיר מקריירת הסולו של מקרטני שכנראה לא שמעתי מעולם. וכמה שזה היה יפה. חזרתי הבייתה וחיפשתי את השיר, ובעיקר ניסיתי להבין איך הוא חמק ממני עד היום. מסתבר שמדובר ב-Little lamb dragonfly מתוך האלבום הזניח-יחסית Red rose speedway. בכלל, למקרטני היה כשרון להלביש את הלחנים הכי מקסימים על מילים מפוקפקות-משהו ובכך להחריב מה שיכל להיות יצירות מופת. חשבתי לעצמי, כמה טוב שמדי פעם אני בורח ממוקשי מסיקה בגלגל"צ ומגלה דברים כל-כך יפים ב-88FM.

והנה עוד לא יבש הדיו (איזה דיו, מה דיו ?) על התגלית של שבת וכבר מגיע לו יום ראשון. ואני יוצא מהעבודה ובורח משיר של מירי מסיקה בגלגל"צ ושוב חותך ל-88FM. בשעות בין הערביים הם משדרים את התכנית של טל שילוני. האישה עם הקול הכי חרוך בעולם. בתקופה האחרונה היא מארחת בתכנית שלה מוזיקאים שבוחרים שירים בעצמם ומסתבר שלמוזיקאים יש טעם ממש טוב. בזכות סנדרסון נזכרתי ב-Don't think twice המופלא של דילן, ובזכות האורחת של אתמול (כנראה שזו הייתה אחינועם ניני - היא נשמעה מעצבנת ודחפה כל מיני ביטויים מיותרים באנגלית) גיליתי שתי פנינים מדהימות: Something so right של פול סיימון ו - Marcie של ג'וני מיטשל. וכמו בכל פעם שאני שומע שיר של פול סיימון שאני מכיר ולא מכיר, אני אומר לעצמי, אלוהים אדירים, כמה כשרוני יכול איש כל-כך נמוך להיות וכמה מלודיות יכולות לצאת מבן-אדם אחד. וכמה שאני אוהב לשמוע אותו ומוקיר את זה שהוא כתב את Bridge over troubled water. ואני לא מספיק להתרשם מסיימון לפני שג'וני מיטשל תופסת אותי עם הלחן המדהים ל-Marcie ואני אומר לעצמי "למה לעזאזל אני לא שומע יותר ג'וני מיטשל" ואז הדרך נגמרת ואני מגיע למחוז חפצי ושם אין רדיו.

ובסופו של דבר, אני מגלה שללופ האינסופי של המסיקות בגלגל"צ יש תכלית: הוא נועד אך ורק כדי לשלוח אותי ל-88FM. לשלות כמה שירים לפסקול השבוע ולחזור לביונסה ונלי פורטאדו.