הבלוג של אילון

רוג'ר אייברי, במאי "חוקי המשיכה", הוא חבר טוב של קוונטין טרנטינו, או לפחות היה חבר טוב של קוונטין טרנטינו. שניהם עבדו יחד באותה ספריית וידאו מיתולוגית שעליה שמענו כל הזמן בימי הזוהר של "ספרות זולה". אייברי זכה יחד עם טרנטינו באוסקר על התסריט של "ספרות זולה". ובתור חבר של טרנטינו מצליח אייברי לייצר סרט שנראה "טרנטינו" כזה. חדשני, לא ליניארי מבחינת התקדמות העלילה, אירועים שמוצגים מכמה זוויות שקשורות בכמה גיבורים. אין ספק, "חוקי המשיכה" הוא מה שב"רייטינג" היו מכנים סרט מיוחדג' (אין לי מושג למה התוספת של ה - ג'. אולי זו סתם עוד הפלצה של "רייטינג"). אלא שמיוחדותו (או שמא מיוחדג'ותו) של הסרט, לא מצליחה לכסות על כמה כשלים שקיימים בסרט. הדמויות, למשל, ריקות מתוכן. אם זו הייתה המטרה של אייברי אפשר להגיד שהוא הצליח. איכשהו, אני משוכנע שהוא לא ממש התכוון שזה יצא ככה. חוצמזה, אווירת הניוון שבה חיים ופועלים גיבורי הסרט, נראית מוגזמת למדי. קשה לי להאמין שבאמת המרקם החברתי (אפילו שמדובר בצעירים בקולג') הוא עד כדי כך דומה לדברים שרואים בסרטים כמו "קליגולה". הסצינה שבה נוטלות חלק פיי דנאווי וסווסי קוורץ מצליחה אולי להסביר חלק מההתנהגות של הגיבורים ובפראפרזה אפשר לאמר שגם חלק ממראה הדור הצעיר כולו ובכ"ז קשה להאמין שהחיים הם עד כדי כך נהנתנים וריקניים. השיחוק האדיר, לטעמי, הוא שילובו של ג'יימס ואן דר ביק בתפקיד שהוא היפוך של 180 מעלות מדוסון לירי. אם דוסון היה הצעיר שכבר בגיל 15 הפך כל שיחה על ציצים לתואר ראשון בפסיכולוגיה קלינית, הרי ששון בייטמן, דמותו בסרט, הוא סוחר סמים ניהליסטי רדוד לחלוטין מהבחינה הרגשית. מבחינת ואן דר ביק, כך אני מניח, נדרשה החלטה די אמיצה לגלם את התפקיד הנ"ל. לזכותו יצויין שמהר מאוד שוכחים שרק אתמול הוא דיבר עם פייסי על מה זה עושה לו וכו'. הוא ממש טוב.

הסרט (בקצרה) מביא את סיפורם של מספר צעירים בקולג' לאומנויות בניו אינגלנד כשעיקר העלילה עוסק בלורה (סוסאמון) שיצאה עם פול (סומרהלדר) שהוא ביסקסואל שמאוהב בשון (ובכל מה שהוא לא יכול להשיג) שתוהה איך זה יהיה לשכב עם לורה. זה התמה המרכזית. בין לבין מסתובבים בשטח אריק סטולצ, תומס יאן ניקולס (קווין מאמריקן פאי שגם פה לא כל כך מוצא את עצמו), קיפ פארדו (שסצינת הסולו שלו שימשה השראה לפרסומת של וואו עם ליאור מילר) ועוד כהנה וכהנה צעירים. שווה לראות אצת הסרט, אם לא בגלל העלילה אז לפחות בגלל העיצוב, ההומור הדק, והניוון התרבותי. חוצמזה, זה גם נראה לי אחד מהסרטים האלה שישרדו את מבחן הזמן ועוד כמה שנים ידברו עליהם כעל דוגמה לקולנוע של ראשית המילניום וכו'. שווה לנסות.