הבלוג של אילון

כמה נעים היה לראות אתמול משחק כדורסל כשאני מנותק לחלוטין מהשנאה היוקדת למכבי ת"א ומהרצון לראות אותה נכשלת.

הפועל ירושלים שיחקה באדום ולכן הסימפטיה שלי הייתה כלפיה וחוץ מזה בל נשכח את "עניין הטליק" שכן, לא רציתי להסתכסך עם אזרח הכבוד של הבלוג שלי ובכל-זאת, לא הייתי נעצב אם בני השרון היו מנצחים וזוכים בגביע, מה לעשות, כמות הסימפטיה שיש בי לאפי בירנבוים היא בלתי נדלית וזאת למרות שהאיש השתעל עליי לפני כעשור וקצת ברחוב הרא"ה ברמת-גן.

בשנים האחרונות התנתקתי מעט מהכדורסל הישראלי וזה בעיקר בגלל הדעיכה של חולוניה-איה-איה שלי. האיבה של למכבי ת"א היא אמנם בלתי נדלית אבל היא לא יכלה להחזיק אותי מול הליגה המייאשת שלנו.

ובכלל, במקום להנות מערב כדורסל מקסים שהיה אתמול בהיכל, אני מתעסק בשש השורות הראשונות במכבי ת"א יותר משאני מתעסק בזוכים. אז הנה, לקחתי לתשומת ליבי ומעכשיו, רק דיבורים על המשחק של אתמול. אז ככה:

• ישנם הרבה דיבורים על "החוק הרוסי" שמחייב קבוצות להחזיק בכל עת שני ישראלים על המגרש. אני לא יודע עד כמה החוק הזה הוסיף אן גרע מאיכות הכדורסל בארץ, אבל אין לי בכלל ספק, בתור צופה הדיוט שתענוג לראות משחק כדורסל כשבשתי הקבוצות משחקים ישראלים. חג'ג' וטפירו, פניני ומרקוביץ' מצד אחד וכץ, מזרחי, חנוכי וגרינמן מצד אחר. פשוט תענוג צרוף. אז אולי יש בזה משהו מעט "גזעני" (ואני סתם קורא לזה לוקאל פטריוטיות) ואין ספק שהזרים והבוסמנים יכולים לשחק כדורסל טוב יותר, אבל בשבילי היה פשוט תענוג לראות ישראלים משחקים. אם יש משהו שעוד עשוי להחזיר אותי להתעניינות פעילה במשחק ורחמנא ליצלן, ממש ללכת למשחק, הרי שזה העניין הזה.
• בראיון שנערך עימו לפני מס' חודשים, ציין רון קופמן את דרור חג'ג' כאחד הספורטאים האהובים עליו. הטיעון היה שמדובר בספורטאי שהצליח להתגבר על הנתונים הפיזיים הבעייתים שלו (כי זה לא קל להיות 1.78 מ' בעולם של אנשים שהם מעל 2מ') ולהגיע רחוק. אתמול פשוט יכולנו לראות עד כמה רחוק. אם אני אגיד שדרור חג'ג' משקיע המון המון נשמה במשחק שלו, זה יהיה נכון אבל זה גם לא יהיה הוגן כיוון שמדובר בבחור מאוד כשרוני. נשמה לבד לא תמיד אוכלת. במקרה של חג'ג' הוא מוסיף לזה רצון-על, כשרון וחוסר פחד. כל זה ביחד מייצר כדורסלן ענק שלטעמי היה ה-MVP של המשחק.
• עם כל הרצון להחמיא לטפירו והעובדה שיש לו די הרבה מניות בגביע הזה, אני לא רואה בגמר של אתמול כהוכחה לכך שהוא שבר את נאחס יד-אליהו המפורסם שלו. השיתוק של טפירו במשחקים גדולים נובע מכך שבד"כ הוא פוגש במשחקים האלה את הקבוצה שאת שמה אני לא רוצה להזכיר. עד שהוא לא ייתן נגדם, בהיכל, משחק של 20 נק', 6 ריב' ו-7 אסיסטים (דבר שהוא די קל לטפירו) וכמובן, משחק שייגמר בנצחון, אני לא אאמין שהנאחס עבר. אולי קצת דעך, אבל לא עבר.
• אף אחד לא אוהב להפסיד ואני משוכנע שאפי בירנבוים ממש ממש לא אוהב להפסיד, ובכל-זאת הוא צריך להתנחם בכך שאתמול, הוא הפסיד במשחק כדורסל נורמלי. לא מרדף עלוב אחרי האלופה הנצחית אלא משחק בין שתי יריבות כמעט שוות על גביע המדינה. הקבוצה של אפי לא ממש הגיעה למשחק וזה בהחלט עלול לקרות. אבל לפחות, לכאורה, לגמר אחד קט, זה הרגיש נורמלי. כאילו באמת יש לנו תחרות אמיתית בכדורסל הישראלי.
• קופמן אמר אתמול (נו, עוד פעם הוא ???) שלגאיידמק אין שום עניין להשתלט על הפועל ירושלים כדורסל כיוון שהוא כבר הצליח להנציח את מקומו בהוויה הישראלית ולכן לא צריך להיות לו שום עניין בהפועל ירושלים. למרבה הצער, קופמן נורא נורא צודק. וזה עצוב. הייתי רוצה שגם בשנה הבאה הדוד ארקדי הטוב ייתן כסף לקבוצה הענייה מעיר הבירה כדי שתנצח את הקבוצה מעיר ההילולים והחטאים. בקיצור, ארקדי דארלינג, איזה דימוי שלא תרצה, העיקר שתשים כסף על הפועל ירושלים. This is the Jewish thing to do, לא ככה ???