הבלוג של אילון

התיכון שלי היה תיכון אזורי, מה שאומר שמתוך שמונה כיתות בשכבה, שתיים היו ללא בגרות. באחת למדו רק בנות (מזכירות רפואית) ואם הייתי בן 16 כיום אז הן היו פרחות. אז, הן היו סתם בחורות מכיתה בלי בגרות. בכיתה האחרת למדו אלקטרוניקה או משהו בסגנון. היו להם סדנאות וכאלה ורובם לא עשו שום דבר. עם חלקם הגדול הייתי ביחסים מאוד טובים, בעיקר בגלל המחששה. אני הייתי רובץ שם כנציג הפריקים (ורק כיום אני מבין עד כמה זה היה מגוחך ורחוק מהמציאות) והם היו שם כניצני הערסים.

אני זוכר שבימי התיכון הטרידה אותי מאוד המחשבה מה בעצם הטעם ללמוד בלי בגרות. הרי הבגרות והמגן ושאר מרעיהם שימשו כשוטים היחידים של הנהלת הבי"ס בפנינו. וכך, הכיתה של הבּלי בגרות הייתה הכיתה שאף אחד לא רצה לשבת איתה באותו אוטובוס בטיול השנתי. תמיד היה להם מרלבורו והם שמעו שירים מזרחיים. אני יודע שבהווה זה לא נשמע כמו פשע, תאמינו לי שאז, הסתכלו על מוזיקה מזרחית (במיוחד מהז'אנר התורכי) בעין מאוד בלתי אוהדת.

איך שלא יהיה, השנים חלפו ואיבדתי עניין וקשר עם התיכון. הרומנטיקן שבי נוטה להסתכל על התקופה הזו כעל אחת היפות בחיי, הטינאייג'ר שבי יודע שאני משקר. קשה להגיד שיש לי יותר מדי עניין באנשים שאיתם למדתי - ואני מתכוון לכל השכבה ולאו דווקא לכיתה של הבְּלִי בגרות - ואני לא ממש משוכנע שהייתי רוצה לפגוש מי מהם עמ"נ להשוות גדלים (התחתנת ? איפה אתה עובד ? כמה ילדים יש לך ? והכי שנוא עליי: עם מי אתה בקשר ?)

אחת לכמה זמן אסנת, שותפתי היקרה (שגם היא שריד מאותה שכבה) מספרת לי בהתרגשות על מישהו שהיא ראתה מהשכבה ואני מגלה אט-אט שלמעט התעניינות במצב השערות (הוא הקריח ?) או בגודל הכרס (לפחות השמין ?) אין לי שום עניין באנשים האלה. ברובם, לפחות.

אני מניח שחוסר הרצון לפגוש את פליטי השכבה קשור באיזשהו חוסר שביעות רצון בסיסי שמנקר בתוכי לגבי החיים שלי במצבם הנוכחי (נוכחי = 10 השנים האחרונות). לכאורה יכולתי להרגיש את אותו דבר כלפי כל מי שהיה איתי בצבא, ועכשיו כשאני חושב על זה אז גם עם האנשים מהצבא לא נשארתי בקשר, אבל בוא נניח לזה. התכנסתי בשביל להעלות אנקדוטה על החבר'ה עם הבְּלִי בגרות ולא על כמה שאני טיפוס לא חברותי (כך מסתבר מקריאה בפוסט הזה....)

טוב, עכשיו כבר יצא לי החשק. איזה איש לא נחמד אני...לא בקשר עם זה, לא מעניין אותי זה, מה נהיה ?

עכשיו כל הסיפור על הכיתה עם הבּלי בגרות הלך פייפן. נחכה להזדמנות אחרת. אני הולך לחפש חברים....