הבלוג של אילון

בא לי נורא להגיד משהו על הנהייה אחרי דרכונים זרים ועל החיפוש אחר השורשים האשכנזיים האבודים, אבל אני לא יודע בדיוק מה. אני קרוע בין הטיעונים הפרגמטיים והמעשיים לבין הפאתוס שמלווה את הישיבה שלנו במדינה הזו ובחיים האלה.

ליעד, חברי הטוב, בז לכל התופעה הזו. בתור ציוני נלהב ואוהד של תקופת התנ"ך הוא טוען שאין לנו מקום אחר. והוא בכלל לא מבין למה ההורים שלנו הולכים לבקש אזרחות ממדינות שלא רצו בהם. וכמובן שהוא משתמש בכל מיני מילים שלא נעים לשמוע. "לבקש" זה אצלו "להתחנן" ו"לא רצו בהם" זה "גירשו אותם". והוא מאוד נחרץ, אין ספק. וכשאתה מקשיב לו נואם אתה ממש יכול להשתכנע שהחיפוש אחר האזרחות הרומנית האבודה הוא פאתטי במקרה הטוב. אלא שלליעד יש אזרחות אמריקאית. כן, כן, אביו זכרונו לברכה נולד בקליפורניה ועלה לארץ (מסיבות עלומות לחלוטין). וכשאני מנסה להגיד לו "אבל לך יש אזרחות זרה" אז הוא אומר שזה לא אותו דבר כי בארה"ב לא היו פרעות נגד היהודים וכו'. ואם אני אגיד לו שב-1941 לא נתנו ליהודים להיכנס כדי להימלט מאימת השואה, הוא יצחק לי בפנים כי שנינו נדע שזה לא טיעון מנצח וזה כמעט לא טיעון בכלל.

"אם אתה כל-כך גיבור", אני אומר לו, "תוותר על האזרחות האמריקאית שלך ואז אני לא אבקש לי אזרחות רומנית", אבל אני לא מצליח להבין, מה בויתור שלו על אזרחות אמריקאית יועיל לטיעון שלי.

וברקע אבא של זיו כבר עובד על אזרחות פולנית (והוא באמת נמלט מהנאצים) ואני בטוח שגם ההורים שלי דודי לא טומנים את ידם בצלחת (או בקיצור: אני בטוח שגם ההורים של דודי עובדים על אזרחות מרומניה).

פעם לפני שנתיים דודי וליעד התווכחו במשך ארוחת צהריים שלמה על העניין הזה. התווכחו התווכחו התווכחו וכהרגלם של ויכוחים מהסוג הזה, לא הגיעו למסקנות. דודי נותר בשלו וליעד בשלו ואני נשארתי עם הספקות ועם הכלים שהייתי צריך לנקות.

והקטע הוא שליעד הוא לא בדיוק הבעיה. המצפון הוא הבעיה. ליעד מייצג איזושהי דעה פופולרית. דעה של הרבה אנשים שבזים לתופעת הדרכונים הזרים. וכשאתה מגייס כטיעון את הפחד שלך ממה שעלול לקרות פה, אתה יודע שיבוזו לך. כי "מה זה לב רגיש מול בטחון של מדינה". הישראלי המיליטנט, הליעדים שבינינו, רואים בחיפוש אחר דרכון זר כמשהו שמחליש את המדינה. מערער את היסודות של החברה פה. הטוקבקים באינטרנט בזים לאלה שמחפשים את אזרחותה של מדינה שעד לפני כמה שנים היה בה תור לנייר טואלט. הם לא מבינים שמבחינתי החיים חשובים מעט יותר מתור לנייר טואלט. אבל אלה החיים ? רומניה ?!?

במלחמת המפרץ הראשונה נסעתי לירושלים. לא בימים הראשונים וגם לא בגל הראשון של העוזבים, אבל איפשהו בגל השני. נסעתי לדוד שלי בעין כרם, שמתי מסיכה וישבתי בחדר האטום אבל ידעתי שזה שטויות. בירושלים היה הרבה יותר סבבה. בלי טילים, בלי סדאם, בלי "עקב התקפת טילים על ישראל...". האמת, אני לא מתבייש בזה. לא אז ולא כיום. אני לא חושב שהישיבה שלי בת"א הייתה מועילה למאמץ המלחמתי או לרוח של העורף. צ'יץ' יכול לקפוץ לי. החיים, גם אז, היו חשובים יותר מהתדמית (ואז הייתי בן 15 ואתם יודעים כמה שבגילאים האלה התדמית משחקת).

אני מנסה להבין מה בכלל קוסם לי באזרחות רומנית. כלומר, בוא נניח שאני מקבל את האזרחות הזו ואפילו דרכון חדש ונוצץ של האיחוד האירופי, במה לעזאזל זה יועיל לי. אין לי שום כוונות לעזוב את הארץ ושום רצונות ללכת ללמוד באירופה. אני לא ממש רואה את זה קורה. אני גם לא בדיוק מכין את עצמי ליום שבו כולנו נצטרך להתפנות מהמדינה הזו כיוון שבקצב הנוכחי, כנראה שהפינוי יהיה זריז ויעיל יותר. מעכשיו לעכשיו. כמרחק הזמן שלוקח לטיל נושא פצצת אטום פרסית להגיע לקריה.

בקיצור, אני ממש לא יודע.

הייתי רוצה דרכון נוסף. שיישב במגירה ולכל היותר ישמש כקוריוז. שאחת לכמה שנים אני אסתכל על התמונה שלי בו ואגיד "כמה שיער היה לי בגיל 31". אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בו ולא ארצה להשתמש בו. סתם, שיהיה כמו תעודת ביטוח. וכן, אני חושב על מלחמת העולם השנייה ועל כל אלה שלא רצו להבין שהכול מתמוטט מסביב. והנה שוב הפאתוס הזה. כנראה שזה בא עם החיים במדינה הזו, בתפוצה שממנה הורים שלי באו ובדת הזו.