הבלוג של אילון

אנחנו עומדים בקומה השישית של בניין מגורים ברמת אביב ומסתכלים מבעד לחלון הגדול אל הבניינים שמסביב.

אין חלון אחד מואר שבו לא מסבים לשולחן הסדר. הילדים מתרוצצים בסלון וכולם כבר מחכים לאוכל. מי שלא מסב לסדר, החלון שלו חשוך. אני אומר לאמא שלי שזה פשוט מקסים. שזה הדבר הכי ישראלי שיכול להיות. המראה של החלונות בליל הסדר. הלילה הזה שבו באמת באמת, כולנו מסובים. ואני חושב לעצמי שאם אי פעם אני אגור בחו"ל, המראה של הבתים בליל הסדר, הרחובות שמלאים באנשים לבושי לבן ביום כיפור והאווירה של ימי השואה והזכרון, יחסרו לי יותר מכל דבר אחר כי אלה אולי אולי, הדברים שהכי משתייכים אצלי בתודעה לישראל וללהיות ישראלי. אמא שלי נרגשת מהאבחנה אבל רעבה. השנה עשינו את הסדר אצל בן דוד של אמא שלי. הבנות שלו הביאו את הילדות הקטנות ולכבודן עשינו עניין שלם מלקרוא את ההגדה ולשיר את השירים. בירכנו ושרנו ונהיינו רעבים לאללה.

ואני בינתיים עומד ליד החלון ומפליג בזכרון. אני נזכר בפעם האחרונה שאחי היחידי היה פה לכבוד ליל הסדר. ב-2002. סיימנו לקרוא ולאכול ואבא שלי הדליק את הטלוויזיה. ואנחנו כהרגלנו רטנו "למה אתה תמיד חייב להדליק את הטלוויזיה ?" ואבא שלי כהרגלו, אדיש לרטינות. ואז הודיעו על הפיגוע במלון פארק בנתניה. ובהתחלה זה היה עוד פיגוע בשרשרת ואחר כך זה הפך להיות הנורא שבהם. באותו לילה כבר לא חזרנו לשולחן הסדר. אני הלכתי לעבוד משמרת לילה ואפילו הגעתי שעה וחצי מוקדם יותר כדי שאוכל סוף כל סוף לעשן את הסיגריה שרציתי אחרי הפיגוע. לאח שלי לקח חמש שנים לחזור לביקור מולדת והאסוציאציה המיידית של כל ליל סדר השתנתה לנצח.

אז אני עומד שם מול חלון בקומה השישית של בניין מגורים ברמת אביב. לא מפסיק לחשוב על אח שלי והילדים וכמה שהייתי רוצה שהם יהיו איתנו כאן. שיוכיחו לילדים של הבנות דודות שלי מה זה בלגאן אמיתי (אגב, אתמול הוכח סופית שלהעניק את השם "יונתן" אצלנו במשפחה משמעו: אתה הבלגאניסט של המשפחה) ונזכר במלון פארק. משם בא העצב.