הבלוג של אילון

אני טיפוס נוסטלגי. מאוד נוסטלגי. כל-כך נוסטלגי עד שורד, חברתי הטובה, בתקופה בה עוד נהגנו להיפגש ולא רק תיכננו פגישות, קראה לי "הפלמחניק". ומה אתם יודעים, אפילו אהבתי את זה. כל-כך נוסטלגי עד שבמשמרות ערב במקום עבודתי הקודם נהגתי לשבת עם אילנה שנולדה בת"א בשנת 47', וטימטמתי אותה בשאלות שונות על איך היה ומה היה. היא רצתה לראות "אודטה" בשקט ואני רציתי לדעת מתי בפעם הראשונה בחייה היא ראתה מזגן ועוד כל מיני שאלות הרות גורל שכאלה.

כל-כך נוסטלגי עד שהבוסית שלי, במהלך תשעה חודשי עבודה משותפים אמרה לי לפחות שלוש או ארבע פעמים כמה שהייתי שמח להכיר את אביה עליו השלום שנפטר בגיל 83 וחי את כל חייו בארץ. "הוא ידע לספר סיפורים כל-כך טוב ואתה כל-כך היית נהנה משלמוע אותו". ומה אתם יודעים, אני מאמין לה ובאמת מצר על זה שלא יצא לי להכיר, בעודו בחייו את מר יוחננוף. אני מבטיח שברגע שאאסף, אני אחפש אותו שם למעלה ואשב לשמוע את כל מה שיש לו לספר לי על אז.

אומרים שפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל ובהשאלה, הנוסטלגיה היא מפלטו של הלא-מרוצה. אני לא יודע ממה בדיוק אני לא מרוצה כיוון שאני לא מכיר כל צורת קיום אחרת, ובכל-זאת, משהו בתוכי מתגעגע, אני לא יודע למה וכנראה שזה לתקופה שבה לא חייתי, ובכל-זאת אני מתגעגע.

נולדתי בשנת 76' ומבחינתי, ההומור המעוות של הגורל הוא זה שאחראי לכך שלא נולדתי ב-66' וזכיתי לחוות את מלחמת יום כיפור בזמן אמת (ושלא נטעה, צהריים אחד תפסתי את אימא שלי שרק רצתה לקרוא בשקט והכרחתי אותה לספר לי על איך היא עברה את המלחמה עם ילד קטן ובלי אבא שלי שהיה בגולן). ואם הייתי נולד ב-66' כנראה שהייתי מלין עכשיו על זה שלא נולדתי ב-56' וזכיתי לשמוע על חיפושיות הקצב בתור ילד קטן ובזמן אמת. ואם הייתי נולד ב-56' וכו' וכו' וכו'. הרעיון מובן.

לכן, בתור הנוסטלג שאני, הסתערתי כמוצא שלל רב על גיליון החג של מעריב שהכיל מוסף מחווה לשנת 77'. (לטובת קוראינו בניו ג'רזי והסביבה: אם תתנהג יפה - כלומר, תשלח תמונות של הגוזלים ובכמויות כיוון שכבר די הרבה זמן לא שלחת - אולי הגיליון יגיע אלייך בהזדמנות). עד לפני חודש כמעט ולא קראתי עיתוני חג וסופ"ש במשך חודשים ארוכים. ההתמכרות המעיקה ל-Fifa mannager שהותירה את חותמה על חיי החברה שלי כמו גם על מצבי הרוח המשתנים, לא השאירה לי יותר מדי זמן לעיתונים. את החסר השלמתי במגזינים ששותפה שלי הייתה מביאה הבייתה. אבל, כמי שמצא את עצמו אצל ההורים בערב חג שהמשפחה אף פעם לא חגגה (מה זה הפסח השני הזה בכלל ???), עייף אחרי הליכה בשמש הקופחת (טוב, לא קופחת אבל בהחלט טורדנית) ובעיקר משועמם, המוסף החגיגי נראה לי מזמין במיוחד.

הפתיחה הייתה מבטיחה. דנקנר (שלדעתי גם הוא נוסטלג לא-קטן) דיבר על המהפך, יהודה נוריאל דיבר על בגין וסאדאת, רוגל אלפר דיבר על מכבי ת"א (אגב, מאמר חובה לכל מי שעוד לא הבין שהם לא מייצגים את המדינה), גיל רימון על אטארי, נועם שיזף על כלכלה והייתה גם הפקת אופנה מגניבה בכיכובה של יעל שרוני (אני סולח לה על החברות עם מיה דגן ועדי אשכנזי. קוראים לה יעל והיא מדהימה ואני רוצה אותה. לעצמי).

אם מצליחים להתעלם מהקטעים המבאסים (דוד פרנקל, נעה ידלין), הרי שמדובר במוסף חג מגניב ושווה במיוחד.

מזמן לא נהניתי מלקרוא ככה עיתון. וזה לא קשור למיעוט הקריאה אלא לאיכות העיתונים.

אם הייתי נולד בזמן, הייתי יכול להגיד שאני מתגעגע ל-77'. אלא שנולדתי שנה לפני ואין לי הרבה זכרונות מהתקופה. כשהתחלתי להבין מה קורה סביבי, בגין כבר היה יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה, טלוויזיה בצבע הייתה עובדה מוגמרת (ובעיתון עם השידורים היו כותבים (צ) או (של) כדי שנדע אם התכנית תשודר בצבע או שחור לבן), מכבי ת"א הייתה כבר אחרי גביע אירופה השני (ולחשוב שאז עוד חפצתי ביקרם), והקלאש הוציאו את rock the casbbah מה שכנראה קבר סופית את הפאנק.

ובכל-זאת, מבעד לדפי עיתון החג הצלחתי להתגעגע. למה שהיה ובעיקר למה שכבר לא נהיה. רבאק, אמנם מדובר ב-77' אבל אי אפשר שלא להתגעגע לתמימות שהייתה אז. תמימות שאפילו מלחמת יום כיפור הנוראית והשחיתות השלטונית לא הצליחו לעקור לגמרי.

בפתח העיתון כתב יהודה נוריאל, נתראה ב-2037. מעניין אם בעוד 30 שנה יוציאו גיליון מיוחד לזכר השנה הנוכחית או זו שתבוא אחריה או אחת מאלה שבאו לפניה. האם אני היחידי שמרגיש שאנחנו חיים בתקופה רעה ובעיקר לא מיוחדת. שאז היה אז ואז היה טוב יותר.

מי שטוב לו ושמח שיגיב. מי שמתגעגע, אפשר אולי עוד למצוא עותק של מעריב בפיצוצייה הסמוכה למקום מגוריכם.

חג שמח.