הבלוג של אילון

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה לאחר צפירת יום השואה.

עכשיו חיפשתי אותו במיוחד. באיזשהו אופן היה נעים לי לראות שבשלוש השנים שחלפו לא השתנה הרבה.

באיזשהו מקום היה מטריד לראות שבשלוש השנים שחלפו לא השתנה הרבה.

אני עדיין מעדיף להתבודד בצפירות וברוב המקרים זה מצליח. ברור לי שאני כבר לא אותו ילד בן 8 או מתבגר בן 14 שמפחד מצחוק בלתי רצוני או ילדותי במהלך הצפירה, ובכל זאת, כוחו של הרגל, אני מעדיף להתבודד.

עד לפני כמה חודשים עבדתי במקום שבו הייתה לי את האפשרות להתבודד וכך, גם אם נגזר עליי להיות בעבודה בזמן הצפירה, הייתי מתרחק מעט ועומד לי בדד. אלא שעכשיו אני עובד במשרד אחד עם המנהלת שלי, והמשרד הקטן שלנו נועד לקבל קהל ובקיצור, הבדידות הפכה ללוקסוס. עקרונית, תיכננתי להתבודד גם השנה. זה לא שעשיתי תוכניות מקיפות על "איך לא להיות במשרד ב-10" אלא שפשוט הקפדתי להיצמד למקום לקראת השעה היעודה ולוודא שרק אני והמנהלת שלי במשרד.

אלא שכמה דקות לעשר פתאום נכנסה כרמלה. בדרך כלל היא לא מתעכבת אצלנו הרבה, אבל הפעם היא רצתה להראות למנהלת שלי את הצבע החדש בשיער (בהחלט יותר מתאים לה מהבלונד שאחז בה לפני חודש). עכשיו, מילא כרמלה, אבל פתאום נכנס שמוליק. בניגוד לכרמלה שמזדמנת לבניין שלנו רק מדי פעם, שמוליק עובר על פני החדר שלנו כמה פעמים ביום. הפעם, דווקא הפעם, דווקא היום, דווקא כשכל-כך רציתי להיות לבד, שמוליק רצה ללכת רכיל. וזה לא שאנחנו הולכים רכיל על בסיס קבוע, אלא ששמוליק (שלו אני בד"כ קורא "שמואל", סתם ככה כי זה השם שלו) ראה אותי אתמול עם לימור. וכיוון ששמואל עמד בראש הנסיון הכושל לשדך בינינו לפני שנה, וכיוון ששמואל מאמין שאנחנו זוג משמיים, היה חשוב לו לשכנע אותי לשמור על קשר טוב עם לימור ולהזמין אותה לקולנוע וכו' למרות שאני משולל כוונה רומנטית לגביה. עכשיו, מילא הרומנטיקה, אבל למה בשתי דקות לעשר ?

אז ניסיתי להדוף אותו ב-OK ולא שהיה אכפת לי לדבר עם שמואל שאיתו לא דיברתי בחיים שלי על הנושאים האלה, אבל לא לפני עשר. אבל שמואל לא עשו אותו באצבע. ועד שהוא לא שמע את ה-OK שהוא באמת רצה לשמוע (בסדר, בסדר, אני אלך איתה לקולנוע...) הוא לא הרפה. אלא שה-OK הזה הגיע ב-10:03. כן, כן גבירותיי ורבותיי, אולי אני מתבגר. החזקתי מעמד לאורך כל הצפירה והייתי בסדר. הקפדתי להסתכל על השולחן שעליו היה מונח מכתב שלא הספקתי לסיים לגבי איזה פגישה עם ראש העיר.

זה לא היה החומרים העצובים שלהם הייתי זקוק אבל זה היה די והותר.  

אני יודע, אני יודע. זה אינפנטילי שבן-אדם בגילי עדיין לא מצליח לשמור על פאסון בזמן הצפירה. ובכל-זאת, היום, כשעמדתי כמו כל אדם בוגר אחר, זה הרגיש כמו ניצחון קטן. ובסופו של יום, החיים הם סידרה של נצחונות קטנים (בטוח היה מישהו שאמר את זה לפני).