הבלוג של אילון

התבקשתי להתייחס לאליפות של דטרויט ע"י טליק, נאמן הבלוג והאיש הכי מנומס ברשת.

האמת, לא כל כך רציתי כיוון שאני בא מהצד של הלייקרס של המשפחה ובכ"ז מגיע לדטרויטאים פירגון ענק. את סידרת הגמר הנוכחית השתדלתי שלא לראות. כמו כלב בא בימים שמרגיש שהסוף שלו קרב ובורח מהבית כדי שבעליו לא יראו אותו דועך כך גם אני ביחס לליקרס. ידעתי שזה מה שהולך לקרות ולמרות שזו חוכמה קטנה מאוד לבוא עכשיו ולהעמיד פני כריש שידע ושתק, בכ"ז אני מרשה את זה לעצמי. ההסבר השפוי היחידי שאני יכול למצוא לאובדן האליפות של הלייקרס הוא כנראה העובדה שהחברה מן הסתם שמעו שאני אוהד שלהם והחליטו לאכזב אותי בענק כמו שאר הקבוצות שאני אוהד. זה פשוט משגע אותי. הלייקרס שרדו פלייאוף לא קל במיוחד ואפילו הצליחו להדיח את האלופים המכהנים וכל זה כדי להפסיד לחבורה לא כשרונית במיוחד מעיר המכוניות. חבל, הכי חבל בעולם.

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי יותר מדי מדבר על הרומנטיקה שבספורט. זה קרה לי כשזינאדין הענק הרס בשתי דקות מה שיכל להיות ניצחון מופלא של האריות מאנגליה. זה קרה לי כשפורטו המשעממת הרסה במחי משחק גרוע את מה שיכל להיות עונה חלומית של מונאקו. וזה קרה עם דטרויט. האמת היא שנמאס לי מהרומנטיקה הזו. אני מתחיל להבין שנפלתי קורבן לדימוי רומנטי שפל שכן הרומנטיקה הזו שבגללה אבא שלי לקח ללב את ההפסד של האנגלים ואני התבאסתי מול גמר גביע אירופה לאלופות, אמורה מדי פעם לפעול למעני. והיא לא עושה את זה. אף פעם.

בשנים האחרונות הצטברה שנאה לליקרס שמשתווה רק לשנאה התהומית שיש כלפי הפועל ת"א ושמאחדת את כל הפלגים של אוהדי הקבוצות האחרות. אני ממש לא מבין למה זה קרה. ההרכב של סאן אנטוניו הוא לא פחות נוצץ מזה של הלייקרס וכנ"ל לגבי הרבה קבוצות אחרות. השילוב של גארנט-ספריוול-קאסל הוא לא פחות מדהים משאקיל-קובי-מלון-פייטון ובכלל אני מוצא שלכעוס על הלייקרס בגלל שהם באים מהוליווד הנוצצת זו בעיקר טיפשות. לפחות הוליווד הנוצצת מצליחה להעמיד קבוצה שתייצג נאמנה את רוח העיר. מה הניקס הצליחו לעשות עד היום ? לקרטע למוות ולהיחנק בכל הזדמנות אפשרית ? ומה נגיד על בוסטון שכבר קרוב לעשרים שנה לא מצליחה להתאושש ממותם הפיזי של לני ביאס ורג'י לואיס ומותם הספורטיבי של מקהייל-בירד-פאריש-ג'ונסון-איינג'. מה רוצים מהלייקרס ?

הלייקרס העניקו לעולם את הכדורסל השמח ביותר שניתן להעלות על הדעת בשנות השמונים. השואוטיים של הלייקרס היה מופלא פושט מופלא והיריבות הספורטיבית בינם לבין בוסטון הייתה החומר שממנו נרקמות אגדות. להאשים את הלייקרס בשחצנות זה אולי נכון אבל מיותר. אני לא חושב שבראיינט הוא הרבה יותר שחצן ממייקל ג'ורדן (שלטעמי היה בלתי נסבל).

ומהצד השני של המתרס יש את דטרויט. אני שמח בשביל לארי בראון ובשביל ראשיד וואלס המופרע. חשוב לזכור, בשנות התשעים, דטרויט הייתה זו שהביאה לעולם את הכדורסל המגעיל שהוא מבוסס-הגנה. עד אז הכדורסל היה משחק של FUN ואני לפחות נהנתי. היום הכדורסל הגנתי הרבה יותר ול bad boys המיתולוגיים יש הרבה אשמה בזה. אני לא מת על זה והאמת היא שאני בעיקר עצוב. קובי ופיל ג'קסון יתאוששו והאחרון יצטרך להוכיח את עצמו באמת כמאמן ולא כמנהל זני של קבוצת כוכבים נוצצת כמו שיש לו בלייקרס. העצב בא בגלל קרל מלון. אחרי שנים של אכזבות ביוטה עבר מלון לליקרס ע"מ לקחת אליפות. זו הייתה המטרה והיא כמעט הושגה. עוד שבועיים מלון יחגוג 41 קייצים. אני לא בטוח שיש לו עוד הרבה מה לתרום. הוא מן הסתם ימשיך עוד עונה או שתיים עד שהוא ישבור את השיא של קארים אבל אני ממש לא בטוח שהוא יזכה לקחת אליפות. זה לא יהפוך אותו לפחות גדול בהיסטוריה של הכדורסל כיוון שכבר כיום הוא זכור בעיקר כמספר 4 מיתולוגי ובכ"ז היה נעים לכולם לראות את האיש החביב הזה מסיים קריירה עם טבעת אליפות אחת לפחות.