הבלוג של אילון

בניגוד לאינסטינקט הראשוני (וגם המשני והשלישי לצורך העניין) אני דווקא אפתח במחמאות לסרט. לא שזה מגיע לו. כלומר, אולי כן, אבל לפני שאני משתלח, אני רוצה לזרוק מילה טובה. אמנותית, "עטאש-צימאון" הוא כנראה סרט טוב. יכול להיות, אני לא לגמרי מבין בזה. בכל מקום מספרים כמה שאמנותית הסרט הזה הוא הצלחה פנומנלית, ממש, משהו בלתי רגיל. אז אני הולך עם מה שאומרים. מבחינת צילום, עיצוב וכו', יופי של סרט. ואפילו לא סבלתי מיפות נפש שיש בדרך-כלל לסרטים ערביים במדינה יהודית, מה אתם יודעים. אבל "עטאש-צימאון" על שלל הישגיו האמנותיים, דלותו (שאמורה לשמש כיתרון מסיבה כלשהי) ועלילתו (מהי, באמת ?) היה בעיקר שעה וחצי שאני לעולם לא אקבל בחזרה. ובחיים שהולכים ומתקצרים, זה באמת הרבה.

מה זה החרא הזה ? לא, באמת, אני שואל, מה זה החרא הזה ?

למה סרט כזה לא בא עם מדבקת אזהרה "צופה יקר, הסרט הבא הינו סרט אמנותי שיאה לסטודנטים משועממים לקולנוע" , "צופה יקר, זהו סרט אקספרסיבי, או שלא, היזהר לך".

והאמת היא שהשאלה הכי חשובה היא "למה לעזאזל קניתי לעצמי את הסרט הזה ???" (אני יודע למה, כיוון שאני חולה קניות ומבצעי DVD וכיוון שאני יורש עתידי של אחוזות ומטוסים פרטיים...). באופן טבעי הייתי אמור להתרחק מסרטים כמו "עטאש-צימאון". גזעני, אני מודה אבל סרטי פלסטינים על שלל גווניהם לא ממש מעניינים אותי (חכו כשאני אגיע לשחוט את "הבועה") ו"עטאש-צימאון" הוא מעצבן בכל קנה מידה. ובכל זאת באתי, צפיתי ואפילו נשארתי עד הסוף מתוך רצון לדו-קיום או לפחות מתוך תקווה שמשהו יקרה עד הסוף. והוא, כמובן, לא קרה. זה היה נורא ואני מצטער שקניתי ושראיתי ושבכלל אי פעם התקרבתי לסרט הזה. אחד מהגרועים ללא ספק.