הבלוג של אילון

נתחיל בסוף:

כשראיתי את הפרצוף של דייויד ג'יימס במהלך בעיטות ההכרעה, ידעתי שאנגליה הולכת להפסיד. לג'יימס היה פרצוף חמוץ שכזה. אני מכיר את הפרצוף הזה. זה הפרצוף שיש לי במהלך משחקים של הפועל ת"א. פרצוף של אדם פסימי אך עם זאת הגיוני. אדם שמבין ששום דבר טוב לא עומד לקרות.

ברמת העיקרון, אני שונא פנדלים. במהלך ימי חיי אני זוכר רק פעמיים בהן הייתי מהצד הנכון של הפנדלים. לרוב, זו הכרעה מגעילה שתמיד דופקת את הקבוצה שאני חפץ ביקרה. ואתמול זה קרה שוב. האנגלים נתנו משחק הירואי. אין דרך אחרת להגיד את זה ואין גם דרך נעימה להגיד את זה כיוון שחוץ מההירואיות, לא היה לאנגלים מה להציע. חייבים להודות, הפורטוגלים היו טובים יותר והגיע להם לעלות לשלב הבא, אבל כמי שגדל על הקלישאה הקבועה של הכדורגל הישראלי: "אין מגיע בכדורגל", קיוויתי שהאנגלים יצליחו למחוק את הכתובת שהייתה על הקיר. הם לא הצליחו. הכתם נשאר על הקיר. אין בי את הכוח הנפשי להתחיל לנתח את הכשלון של האנגלים באופן מקצועי. אני דווקא מעוניין לשים דגש על ההיבט הפסיכולוגי. דייויד בקהאם, בראש הקנונייה, פשוט לא הגיע לאליפות. כל ההתעסקויות סביב ויקטוריה והקעקועים וכו' דפקו את מה שיכלה להיות אליפות ההתאוששות שלו. חוץ מלהחטיא שני פנדלים כל כך גורליים, הוא לא עשה שום דבר. למעשה, הוא תפס מקום של שחקן ב-11 של אנגליה. היה עדיף לשים במקומו את ניקי באט שלפחות היה אוכל את המגרש או את קירון דייר או כל אחד אחר. גם מייקל אוואן לא כל כך הגיע אבל שגיא כהן צדק כשאמר שאוואן לפחות גוזל תשומת לב מההגנה וגם זה שווה משהו. אבל הבעיה של אנגליה, אתמול, לא הייתה בקהאם או אוואן והבעיה של האנגלים בכל הטורנירים האחרונים היא לא בקהאם זה או אחר (למרות שגם ב - 98' זה היה בקהאם). לאנגלים יש בעיה פסיכולוגית. דיברתי בתחילת האליפות על סף פסיכולוגי נמוך וצדקתי. מול צרפת האנגלים התרסקו בדקות האחרונות. מול פורטוגל אנגליה הייתה רחוקה 7 דקות מנצחון ענק אבל שוב נפלה. ומילא הנפילה, אבל הפנדלים...

לאורך כל האליפות חששו האנגלים מטעות של דייויד ג'יימס. זה לא רק ההיסטוריה של השוערים האנגלים (סימן ב - 2002) אלא האופי של ג'יימס עצמו. אני רוצה להתנכל לו קצת, למרות שהיה לו משחק טוב. בימיו בליברפול, ג'יימס היה שייך ל-Spice boys (יחד עם מקמנמן, פאולר ומקאטיר) חבורה שהצליחה לדרדר את ליברפול לשנים הרעות בתולדותיה (שנים שנמשכות עד היום) היום הוא שוער נבחרת אנגליה. לטעמי, הוא השוער המוביל בעיקר בגלל העדר אלטרנטיבות. אני לא רוצה לתלות בו את האשם להפסד אבל...מימיי לא ראיתי שוער כל כך אפאטי בזמן הפנדלים. הוא לא זינק ואפילו לא ניסה לעצור אף פנדל. זו לא הייתה מלאכה קלה אבל אני ממש לא מבין למה הוא לא נראה יותר מתאמץ. אחרי הפנדל השני או השלישי היה ברור לי שהדרך היחידה שבה אנגליה תוכל לנצח היא ע"י החמצה מהסוג של קוסטה דהיינו בעיטה מחוץ למסגרת. וזה לא קרה. חוץ מקוסטה הצדיק כל שאר הפורטוגלים עשו מה שהם היו צריכים. וחוצמזה, אחרי תקדים סאות'גייט מי שם שחקן מאסטון וילה לבעוט פנדל ???? שחקן מליברפול או מנצ'סטר שיחטיא פנדל, יחזור העירה וירצחו אותו. שחקן מבירמינגהאם שמחטיא חוזר העירה ושמוע רגאיי יחד עם כל הג'מאייקנים האחרים שם. לא רצח ולא נעליים. לו אני אשלי קול, הייתי מכה נמרצות את בקהאם וג'יימס. אשלי קול גמר את המשחק על הגחון אחרי שרונאלדו התרוצץ מולו כל הערב. הוא אפילו הצליח במעט כוח בגפיים שנשאר לו להבקיע פנדל ובסוף הכל ירד לטמיון בגלל בקהאם שרצה לבעוט פנדל שאולי יעזור לפפסי למכור עוד כמה פחיות ובגלל ג'יימס הנכה הזה. כושילירבאק, פשוט כושילירבאק.