לפני כחודשיים, כשאברהם פשנל הלך לעולמו, כתבתי שבמקרה שלו, הוא באמת ראוי לתואר של הגדול באמת. הבוקר, אחרי לילה של נדודי שינה, קמתי וגיליתי שנעמי שמר הלכה לעולמה ממחלה קשה. הביטוי "מחלה קשה" בדרך כלל אמור לבוא במקום סרטן. מסיבה שאינה ברורה לי לא נוהגים לציין את סוג המחלה כשמדווחים דיווחים מהסוג הנ"ל. אני לא יודע אם יש לזה סימוכין ביהדות או אולי בעיתונות או אולי בשניהם. בכל מקרה, נעמי שמר, הייתה באמת הגדולה באמת. כשהייתי קטן, לאח שלי היה ספר ובו ארבעים משיריה ולעתים הוא היה מנגן שירים מתוכו. לפעמים, היינו שרים יחד את "אחרי השקיעה בשדה" (שהוא חד משיריה האהובים עליי ביותר ושיר שתמיד יזכיר לי את אחי). נעמי שמר כתבה מאות ואולי אף אלפי שירים בימי חייה וחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל. קשה למי שנולד וגדל כקורבן של התרבות העכשווית במדינה הזו להבין את החשיבות של נעמי שמר לשירה העברית ולהתפתחות המוזיקה העברית. אני מאחל לי ולילדיי העתידיים (או לילדים העתידיים של כל אחד אחר) שיהיה מי שילמד אותם על נעמי שמר. בגלל שהיא הייתה יוצרת ענקית שהשאירה מאחורייה שובל ענק של שירים שיותר מכל מסמנים את המקום הזה ואת האנשים שבו. "על הדבש ועל העוקץ", שהפך שלא בטובתו לשיר פוליטי ששימש את מפוני ימית (וכנראה ישמש בקרוב את מפוני עזה) הוא אחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו בעברית. קל להיות ציני ולצאת חוצץ נגד משפטים כמו: "אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה", במיוחד בתרבות הניהליסטית של היום שבה כל "תזיזי ת'ישבן תנענעי ת'תחת" הופך להיות הנר שלאורו גדל הדור הבא, הדור המזויין האמיתי.
"על כן שתה ואכול ושמח ביין. היום צעיר אתה מחר תזקין" - מתוך שיר השוק.
יהי זכרה ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
