אני מנהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם החדשות. אני מנסה להתעלם מהן, מנסה שלא לדעת ובכ"ז לפעמים כבמטה קסם אני נגרר לצפייה במהדורת חדשות ואח"כ מתחרט. אני אח"כ מתחרט כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מצפייה בחדשות פה בארץ. שום דבר טוב. אף פעם אין להם משהו מעודד להגיד ואם זה לא משהו שיגרום לך להתעצבן אז זה משהו שיגרום לך להתעצב. ואם לא תתעצב בגלל חיילים ופיגועים אז תתעצב בגלל שמראה הדור כפניהם של ערוצי הטלוויזיה. נבוב, ריק מתוכן וכו'.
אתמול בערב ראיתי חדשות. ראיתי גם עכשיו, את המהדורה של 5 בערב.
כבר יומיים ברציפות שאני דומע קלות מול החדשות. זה התחיל בלוויה של נעמי שמר ובמראה שלצ כל האנשים שבאו לחלוק לה כבוד אחרון ושנשארו לשיר בציבור על קברה הטרי. זה נמשך במותו של רועי ניסים מראשל"צ שלא הכרתי אישית (ואף פעם לא אכיר) ונמשך בטיל קאסם שקיפד חייהם של שני אנשים. אני דומע קלות כי בעיקר אני עייף בימים האחרונים. אני עייף וחומות ההתנגדות שלי הולכות וקורסות. אין לי כוח לנחור בבוז כלפי החדשות ואין לי כוח להעמיד פנים ולחכות לאסון הבא. אני פשוט עייף. הציניות הקבועה שבה אני עוטף את עצמי מתגלה כמעייפת ביותר וככל שאני יותר עייף פיזית אני הופך ליותר עייף נפשית. כשאין לי כוח החדשות מכניעות אותי. כשאין לי כוח אני יכול לשמוע את "ירושלים של זהב" או את דודו אלהרר מקריא את "אני גיטרה" ולהיחנק טיפה מבפנים ולדמוע קלות מבחוץ. אני יושב לבד בבית של ההורים שלי (שנמצאים בכלל בחו"ל) ואומר לעצמי: "בנאדם, מה קורה לך ?"
אבל "בנאדם" לא פנוי כרגע. הוא מתאבל על נעמי שמר ועל מיליון דברים אחרים שביום יום הוא מצליח להתחמק מהם.
גם ל"בנאדם" יש רגעים רעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
