הבלוג של אילון

עיקש ונאמן להחלטתי מאוגוסט 2003, לכתוב על כל סרט חדש שאני רואה דו"ח צפייה, אני נאלץ מדי פעם לשוטט בנבכי הזכרון על-מנת לראות מה אני זוכר על סרטים שראיתי לפני כמה חודשים (לפחות). אני לא יודע אם אפשר לייצר מדד שיראה "עד-כמה-אהבתי-את-הסרט-ביחס-למה-שאני-זוכר-עליו", אבל כשעוברים כמה חודשים, אלה הקריטריונים.

במקרה הספציפי של "סינדרלה מן" אפשר להגיד בקלות שקשה לשכוח סרטים של רון האוורד, בעיקר מפני שמדובר בסרטים בומבסטיים עטורים ברגעים גדולים. כשמדובר על סרטי איגרוף, על אחת כמה וכמה קשה לשכוח את הסרט. אין כמו ספורט כדי לייצר סרטים עם גיבורים גדולים מהחיים ורגעים גדולים מהחיים. וכשזה מגיע לספורט, אין כמו איגרוף כדי לייצר סרטים ורגעים שכאלה.

הבעיה היא ש"סינדרלה מן" (ואת זה אני זוכר שחשבתי לעצמי אחרי הסרט), הוא סתם סרט. זה לא סרט רע ואפשר אפילו להנות, אבל במישור הבעייתי של הדרמות, זה בסופו של דבר סתם סרט. אמנם דרמה ואמנם ראסל קרואו טוב כתמיד ואמנם פול ג'יאמטי מעולה כתמיד ורנה מעצבנת כתמיד, אבל עדיין, סתם. זה לא שהאוורד נכשל בנסיון לייצר דרמה גדולה מסיפור חייו של ריי בראדוק, אלא שכנראה דרמה גדולה לא הייתה שם. ריי בראדוק הוא אדם שעסק באיגרוף, נפגע (כמו מיליונים אחרים) מהשפל הכלכלי בסוף שנות העשרים, ומצא את עצמו חוזר לאיגרוף על-מנת להתפרנס. מה שחסר בסיפור של בראדוק (כפי שהאוורד בחר להציג אותו) זה האקסטרה. בראודק לא גאוותן מדי אבל גם לא שפל רוח. הוא איש משפחה, אבל ישנם אנשים רבים שהם אנשי משפחה ורון האוורד לא בוחר לעשות עליהם סרטים. הוא מתאגרף שפרש ונאלץ לחזור לאיגרוף כדי לפרנס את משפחתו, אבל העולם מלא באנשים כאלה. אמא שלי רצתה להיות כימאית, אני רציתי להיות זמר/קולנוען, מיכל מהעבודה רצתה להיות דוגמנית וזיו היה צריך להיות סופר. אם רון האוורד יעשה על אחד מאיתנו סרט של שעתיים וחצי, כנראה שמצבה של הוליווד קשה באמת.