הבלוג של אילון

נסעתי לראות את "חלומו של הנרי" המקסים בפסטיבל הקולנוע שנערך בשדרות. במקור תכננתי לכתוב פוסט שיישבח את פסטיבל הקולנוע ויספר כמה היה כיף לראות סרט בליווי ההסברים החיים של הבמאי (כמו ערוץ פרשנות ב - DVD רק שבמקרה הזה זה לא בא על רקע הצפייה אלא לפניה ואחריה) אבל...וירוס מסתורי (או שאולי זה היה האוכל הקווקזי שאכלתי בפסטיבל) השבית אותי ליומיים לפחות ואחריהם היה קשה לי להתחיל לפזר תשבחות.

בכל מקרה, "חלומו של הנרי" הסתבר כסרט שהיה שווה את הנסיעה הארוכה לפסטיבל. איתן גרין, לדעתי, הוא אחד מהבמאים הרגישים ביותר שפועלים היום בארץ. שלושת סרטיו שהספקתי לראות: "זולגות הדמעות מעצמן", "אזרח אמריקאי" ו - "חלומו של הנרי", מציגים דמויות אנושיות ומרגשות עד כאב בסיטואציות רגילות לחלוטין  והדרך שבה גרין בוחר להציג את אותם גיבורים היא ראוייה ושווה לחלוטין. החל מדמותו הבודדת של איצ'ו אביטל ב"אזרח אמריקאי" וכלה בדמותו המסוכסכת של מנשה נוי כהנרי אטיאס ב"חלומו של הנרי". אלא שהבעיה הגדולה שאני מוצא בסרטיו של גרין היא נימה של לוזריות שלדעתי מחלחלת מהצלחתו של גרין כיוצר (הצלחה ביקורתית רבה והצלחה קופתית דלה). איך להגיד את זה, יש משהו בהתנהלות של הסרט שמשדר את חוסר האמון של יוצריו בסיכויי הצלחתו של הסרט. לא תמיד זה מפריע, לפעמים כן. בעיה נוספת שמצאתי היא היעדר העידון בסימבוליקה של הסרט. "הנרי" קיבל את שמו משמו של אלוף הרכיבה על אופניים הכשלוני ביותר בתולדות ישראל באולימפיאדות. התסריט אותו הופך הנרי לסרט גם הוא נגוע בסימבוליזם צעקני במיוחד ובכ"ז קשה לכעוס על גרין כיוון שהתוצר הסופי כל כך כל כך טוב. מחמאות עמוקות מגיעות למנשה נוי ויונתן השילוני (בתפקיד בנו של הנרי) שעושים תפקיד מאוד אמין ומצויין.

ולמהדרין: "חלומו של הנרי" הינה דרמה קסומה על מאבקו של הנרי אטיאס, מחסנאי בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א, על בימוי הסרט הראשון בחייו. בשעתו, הנרי היה איש תאורה בסרטים ישראליים ואף זכה להזדמנות לביים סרט משל עצמו אבל מותה הטראגי של אשתו בתאונת דרכים, גדע את החלום באיבו. הנרי "נדחף" לעשיית הסרט ע"י מורי החוג לקולנוע (חבורה שגרין, שהוא בעצמו מורה לקולנוע, מציג כחבורה יהירה ונפוחה מחשיבות עצמית) שקוראים תיגר על ידענותו של הנרי והבנתו ברזי הקולנוע. בד בבד עם עשיית הסרט לומד הנרי תובנות ולקחים לגבי חייו ולגבי מערכת היחסים עם בנו ועם הסביבה. "חלומו של הנרי" היא מה ששבי גביזון כינה: קומדיה עצובה מאוד (ביחס ל"אסונות של נינה"). ישנם רגעים של צחוק אבל גם הרבה דרמה איכותית. איתן גרין הוא ללא ספק הבמאי-הטוב-ביותר-הבלתי-מצליח-מסחרית שיש בארץ. נהנתי מחלק השאלות והתשובות שאחרי ההקרנה. חבל שאי אפשר לראות סרט בבית, בסלון ואחריו לקבל הרצאה מאלפת מטרנטינו לגבי Kill Bill או מסטיבן פריירס לגבי החלטות הבימוי ב"נאמנות גבוהה". באמת שזה יכל להיות מגניב. המלצה חמה ביותר מהבלוג של אילון. עוד סרט ישראלי משובח.