הבלוג של אילון

אתמול ציין העולם 40 שנה ליציאתו של אלבום המופת "סרג'נט פפר".

תכננתי לכתוב על זה אבל איכשהו לא יצא לי. בין הלימודים, להימרחות הקבועה של יום שישי, לשיחת טלפון ארוכה עם אח שלי וכוכב נולד, לא יצא לי להתייחס לסרג'נט פפר ולא יצא לי לתת לארבעת המופלאים את הכבוד הראוי. בין זה שכל העולם ואחותו כתבו על האלבום לבין מה שכתבתי כבר בשנה שעברה על הנסיבות בהן חוגגים לפפר את ימי ההוצאה, אחת לעשרים שנה, הרגשתי שלא נשאר לי הרבה מה לכתוב וחיפשתי את הזווית האחרת. כנראה שמרוב חיפושים יצא שלא כתבתי בכלל.

ובכל זאת, כמי שכתב כל-כך הרבה על הביטלס וכמי שעדיין חי את הלהקה הזו, יש לי מה להגיד. זה הולך ככה:

באופן די מפתיע, אני מבין לליבם של אלו שבחרו, דווקא השנה, לקטול מעט את האלבום. אולי זה רק אני (זה לא) אבל יש לי תחושה שהקונצנזוס שהיה סביב האלבום מעט דעך. מעבר להיכנסות לטיעונים של נכון או לא נכון, יש פה עניין מאוד עקרוני.

אני זה שתמיד מתלונן על כך שאנחנו תמיד עסוקים בלשחוט פרות קדושות ולנתץ מיתוסים ושהמחיר שאנחנו עלולים לשלם על זה בעתיד הוא גדול מאוד. אמנם סרג'נט פפר שייך יותר למיתוסים של תרבות הרוק של העשורים האחרונים שזו תרבות שיותר משאנחנו שייכים אליה, אנחנו נורא רוצים להאמין שאנחנו חלק ממנה, אבל עדיין יש לו חשיבות עצומה.

מה בעצם עומד בבסיס הרצון של כותבים כאלו ואחרים להפחית מחשיבותו של סרג'נט פפר ?

האם זו העובדה שמבחינת שירים, האלבום לא מכיל את המיטב המוחלט של הביטלס.

האם קם דור שלא ידע את יוסף ושמבחינתו הוא מקשיב לפפר ולא לגמרי מצליח למצוא בו את מה שכולם טענו שהם מוצאים משך כל אותם שנים.

האם העולם שלנו נהיה כל-כך מהיר והאופנות מתחלפות בקצב כזה שמעמדו האלילי של האלבום נראה לא שייך ובעיקר לא מוצדק. ואולי, כפי שאני באמת נוטה להאמין: להשתין על סרג'נט פפר יכול פשוט לייצר תשומת לב. מעטים הם הדברים שיכולים להיקרא "קדושים" או "קונצנזוס" בעולם התרבות. סרג'נט פפר הוא ללא ספק אחד מהם. אלבום שמככב תדירות ברישמת האלבומים הטובים ביותר של כל הזמנים, אלבום שמסמל באופן המובהק ביותר תקופה שגם אם הייתה מלאה בכלום ושום דבר, עדיין הצליחה למצב את עצמה כתקופה חשובה והרת גורל. אלבום שעמד בחזית ההישגים הטכניים של אותה תקופה משמעותית בהתפתחות הרוק. אלבום שהגישה להקה שלמרות שהייתה בשיא הצלחתה, היא הצליחה להוכיח שהיא לא איבדה את זה. להיפך, היא מצאה את זה ובענק.

סרג'נט פפר הוא כל אלה ואף הרבה יותר, ואולי, אחרי ארבעים שנים, נמאס לכולם לראות אותו בראש הרשימות. "האלבום הכי טוב", האלבום הכי חשוב וכו'. בדיוק כפי שיקרה ל-nevermind של נירוואנה בעוד 25 שנים. אין לי ספק שב-2032 יקום הכתב הצעיר של וואלה! וישכנע את כולנו באותות ומופתים ש-nevermind לא היה כל-כך חשוב ועקרוני ושהשירה של קורט קוביין באנפלאגד, טובה פי כמה מהשירה שלו בנוורמיינד. ואולי אפילו נאמין לו. ואולי אני, שגדלתי על נוורמיינד אגיד לעצמי "וואלה, הוא צודק".

כי אין מה לעשות. מבין כל הסופרלטיבים שהוענקו לביטלס, ולאור העובדה שהם משמשים כקונצנזוס ברמות, אני בהחלט מבין את הנסיונות לערער את הסדר הזה.

כאסופת שירים, סרג'נט פפר מכיל את השירים הפחות טובים שלנון ומקרטני כתבו ב-1967 וסביבותיה. מי שיישמע היום את האלבום באמת לא יצליח להבין על מה ולמה כל האהדה הזו. hell, אני בעצמי לא תמיד מבין. ובכל זאת אני משוכנע שלא רק שסרג'נט פפר הרוויח את מעמדו ביושר, אלא שהוא גם צריך לשמור על מעמדו ואנחנו צריכים לשמר אותו.

אולי כי הוא מסמל באופן הטוב ביותר את התקופה בה הרוק היה בעל משמעות. אמיתי. טהור ובעיקר חדשני. התקופה בה המוזיקה הייתה בעלת משמעות לבני האדם שצרכו אותה, אולי אחד הרגעים האחרונים בהם היא הייתה נקייה (לא לגמרי) מהמסחריות שהשתלטה עליה לא הרבה אחר-כך.

סרג'נט פפר שייך לרשימה המובחרת של תופעות והופעות חשובות ברוק. חשוב שישאר ככזה. לתמיד.