הבלוג של אילון

"סיפורי בית-קפה" ממשיך רצף של כמה סרטים ישראלים טובים שיצא לי לראות (רצף שיכל להיות ארוך הרבה יותר, אלמלא הייתי רואה את "קדמה" הנוראי של עמוס גיתאי). אמנם, לא מדובר ביצירת מופת ובהחלט יש המון מקום לשיפורים (הצילום בוידאו for one) אבל בהתחשב בנתוני הפתיחה ובבעיות האינהרנטיות שמהן סובל הקולנוע הישראלי  - מה שגורם להתאמה/הנמכה מיידית של הציפיות מכל סרט ישראלי - הרי שמדובר בתוצאה ממש כיפית וממש שווה את המאמץ של השעה וחצי (+ ההשכרה וגו'). "סיפורי בית קפה" הוא סרטו הראשון של ליאור עמית כבמאי. עמית התפרסם בעבר בעיקר כתסריטאי (ואם אני לא טועה, אז גם כמי שגילם את מתי המורה ב"עניין של זמן") ולעניין זה ישנה השפעה על "סיפורי בית קפה". הסרט מלא בפנינות קטנות של חוכמה ותובנות על החיים מפי גיבורי הסרט (ובעיקר ע"י משה איבגי שמגלם את דמות המשורר המריר והנבון) ובזה עיקר כוחו. מעבר לרגעי הקסם שטמונים בחלקים מהטקסט בסרט, יש את אריה מוסקונה הבלתי נלאה. מוסקונה מגלם בכשרון עצום וחן רב את אברהם, חולה הלב המגמגם שהוא אחד מבאיו של בית הקפה. לכאורה, מגמגם בסרט יכול לשמש כטריק נדוש ליצירת צחוקים אלא שמוסקונה עושה את זה כל כך יפה וכל כך אנושי עד שהוא ראוי לכל המחמאות. גם שאר באי בית הקפה הם טיפוסים מיוחדים ולפעמים נדמה שלליאור עמית הייתה חוברת קומיקס בראש כשהוא כתב את התסריט ו/או ביים את הסרט (לא לחינם האיורים של "זאב", הקריקטוריסט האגדי, תלויים על קירות בית הקפה ולו מוקדש הסרט).

"סיפורי בית קפה" מביא את סיפורו של בית קפה תל-אביבי ותיק ורעוע, שריד אחרון לתקופה שהולכת ונמוגה, שמאכלס ביומיום, חבורה משונה של חלכאים ונדכאים המונהגת בידי יוץ (איבגי) משורר מריר הסובל מבלוק-יוצרים ומאוברדראפט. על בית הקפה מאיים צו סגירה וכל יושביו מנסים לטכס עצה, מה לעשות כדי למנוע את סגירתו של המוסד ההו-כה-חשוב-הזה. שווה צפייה בהחלט.