הבלוג של אילון

יצא לי לראות, במהלך שיטוט בקלטת וידאו ישנה, את ההופעה של הדורז בתכנית של אד סאליבן.

בסרט שאוליבר סטון עשה על ג'ים מוריסון, ההופעה הזו תפסה מימדים מיתיים. אגב, אם אני לא טועה, בניגוד למה שסופר בסרט, מוריסון לא אומר girl we couldn't get much higher בהתרסה אלא סתם, אומר את זה.

בכל מקרה - ומכיוון שהבלוג הזה, בדומה לבעליו, מתחיל להידמות לרון מיברג - ובהמשך לגל הארבעים שנה ל...(מה לעשות, שנת 67' הייתה מלאה באירועים משמעותיים), אם הייתה לי אותה מכונת זמן שאני רוצה מאז שהייתי ילד, הייתי מאוד שמח לחזור לשנת 67' ולראות איך התקבלה להקת הדורז באותה תקופה, ובעיקר: האם Light my fire באמת היה כל-כך משמעותי בראי אותה תקופה. כשיר רוק, כסמל, כסלוגן של דור שמגלה את עצמו, כהשד יודע מה.

זה מעניין אותי, מפני שבגיל יחסית צעיר, אחי היחידי סיפר לי שבניגוד לכל מה שנהוג לחשוב, הדורז לא היו הצלחה מטורפת באותם ימים. הם הצליחו וג'ים מוריסון בהחלט הפך לשם דבר, אבל אפשר להגיד שהמוות שלו כתב מחדש את ההיסטוריה של הלהקה ובעיקר את הקונטקסט שבו היא פעלה.

אני רואה את הדורז בהופעה אצל אד סאליבן ומצליח לחלוטין להבין שמדובר באחד מהרגעים החשובים ברוק. אחד מני רבים, ועדיין רגע חשוב מאוד. חשוב כמעט כמו ההופעה הראשונה של אלביס בטלוויזיה. אולי כמו ההופעה של הביטלס באד סאליבן.

בקונטקסט של כל מה שאני יודע על אותם ימים, Light my fire כנראה הפך להיות אחת מהסיסמאות של אותו קיץ מפורסם ובלתי מתכלה. גם כיום, 40 שנה אחרי, אני עדיין מסוגל לשמוע אותו בהנאה ולרוב אני מתגבר על הפיתוי של להעביר קדימה את הדקות של הסולואים (שמה לעשות, ארוכים מדי ומעט נטולי פואנטה כשאתה לא על סמים). השיר הזה ענק בעיני ובעיני רבים גם בלי לעמוד מקרוב על המשמעות שלו, ובכל זאת, זה דבר שהייתי שמח לגלות, אם רק הייתה דרך לעשות את זה.