הבלוג של אילון

אני חושב שזה היה בצהרי יום שישי אחד בשנת 2002, אולי 2003.

נפגשתי עם דודי ב-14:00 בהרצליה. אכלנו ארוחת שווארמה-מסבחה-פיתות וקינחנו בגלידה ענקית באלדו.

אחר-כך הלכנו אליו הבייתה וראינו סרט. נדמה לי שזה היה "מלהולנד דרייב" (פעם שלישית שלי, פעם ראשונה שלו). אחרי הסרט היה פרק של "גידי גוב הולך לאכול". באותו פרק גידי הלך לחיפה ואכל שווארמה באמיל.

לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי להדליק אותנו. כמעט ונסענו לאמיל בעצמנו, אבל למרבה המזל אני הייתי חכם מספיק כדי לברר שאמיל בכלל סגור. אז התפשרנו על חאג' כחיל ביפו. הורדנו לאפת ענק ואחריה דודי קנה ממתקים ערביים בשמונים שקל אצל מוטראן. בעיקרון נדמה לי שהוא תיכנן להביא חלק מהם להורים שלו, למחרת, אבל ספק גדול אם חיה וסורין זכו לראות שביב של ממתק. אני זוכר אותנו אוכלים כנאפה אצלו בבית וקרובים לאובדן הכרה ממנת יתר של בשר, סוכרים וכו'. נדמה לי שזו הייתה אחת הפעמים האחרונות בהן דודי נתן לי לעשן אצלו בבית, כי אפילו לו היה ברור שבמצבי דאז, לא היה צ'אנס שהייתי יכול לרדת למטה כדי לעשן. מתוך ענני חוסר ההכרה, אני כמעט משוכנע שראינו עוד סרט. יכול להיות שזה היה "זהות" המופלא, אבל לך תזכור.

מאז ועד אתמול, אותו צהריים זכה לכינוי "האבוס הגדול". לא, אני לא זוכר שמישהו מאיתנו אי פעם השתמש בכינוי הזה, אבל הוא בהחלט היה באוויר. חגיגה של שווארמות, גלידה וממתקים ערביים בליווי שני סרטים שכל אחד מהם תוקף את המתח מכיוון אחר. אין ספק, אם החיים שלי אי פעם נדמו למשהו שרון מיברג היה רוצה לחיות, הרי שזה היה היום.

מאז ועד היום חלפו כמה שנים.

דודי התמתן והתחתן, אני נהייתי חרדתי והפסקתי לעשן. התאווה לאוכל לא שככה. לא אצלי וגם לא אצלו.

אתמול - אשתו זנחה אותו לטובת סופ"ש בצימר בצפון עם חברות - ניסינו לשחזר את אותו יום. זו לא הייתה המטרה המוצהרת. לא אמרנו "בוא ניפגש ונחזור על אותם דברים" (בעיקר כי אני יודע שאין סיכוי שבעולם שדודי היה מוכן לראות שוב את "מלהולנד דרייב") אבל מהסדר-יום שהתווינו מראש, היה ברור שזה מה שהולך לקרות.

נפגשנו אצלו בבית ב-14:30. משם נסענו למסעדה בולגרית ברח' הארבעה. דודי הבטיח לי שבמסעדה יש קציצת-על בליווי קשקבל ובמשקל של 450 גר'. זה לא היה לגמרי נכון. הקציצה באה ב-350 גר', אבל כל השאר נכון.

החל מהיום, כל צ'יזבורגר שאני אוכל אי פעם יחוויר לעומת הקציצה הזו. בדוק.

אני נשבע שניסיתי להיות ילד טוב ולא לאכול יותר מדי. יהיו שיגידו שניסיתי לגלות איפוק. אבל כל מפגש עם דודי תמיד נגמר בתבוסה. אין מה לעשות. הארוחה עצמה הייתה מעולה. המוסקה שהזמנו בסוף (רק כדי להתרשם) היה בדיוק הרכיב שהבדיל בין להיות מלאים ללהיות מ-פ-ו-צ-צ-י-ם. גנחנו כל הדרך חזרה לאוטו, למרות שדובר בהליכה של 5 דקות (הרגיש כמו 25).

אח"כ נסענו לבלוקבסטר. לקחנו את "למראית עין" כדי לראות משהו מעניין ואת "ימים של אהבה" שיהיה על מה להסתלבט. כיאה לשתי הזקנות הפולניות שנהיינו, דאגנו שלא להחמיץ את "טעמים" ו-"שום, פלפל ושמן זית".

אני חייב להזכיר לעצמי להיאבק ביאעכניות שנחתה עליי בגילי הצעיר. החל ממחר. מבטיח.

את הסרטים שמרנו למאוחר יותר ובינתיים הסתפקנו בכוכב נולד. אם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים או שלוש שביום שישי שכזה אני אארגן את הלוח זמנים שלי על-מנת שלא להפסיד תכנית בערוץ 2 ועוד "כוכב נולד", הייתי צוחק עליו. אתמול לא צחקתי. ממש לא. אתמול שמחתי.

שמחתי לראות שדורון רוקח עלה לשלב הבא ושחן אהרוני החולוני עלה גם הוא (מה שמעלה סוגיה משפטית מאוד קשה: "האם מותר לחפוץ בהצלחתו של חן אהרוני עקב מוצאו החולוני תוך שאני מתעלם לחלוטין מהעובדה שיש לו שרשרת של "מכבי" על הצוואר, או שהשרשרת של "מכבי" אמורה לפסול אותו לחלוטין מלזכות בסימפטיה למרות שהוא חולוני ובן להורים נכים"). אני מבחין בתבנית מדאיגה: אני נהיה קצת "רגשי" לנוכח המועמדים שביקרם אני חפץ. זה דבר אחד לראות כוכב נולד, זה דבר אחר להפוך להיות ילדה בת 12 בגלל זה.

אחרי "כוכב נולד" הלכנו לאכול ארוחת ערב. עקרונית, אחרי שהתפקעתי בצהריים הייתי אמור שלא לגעת באוכל עד 2008, אלא שדודי מדרדר אותי לתרבות רעה. תמיד אמרתי. זה נגמר בפיתה עם שיפודים. ופנקייקים.

כן, רק אלוהים יודע מה היו חסרים לי הפנקייקים האלה ב-12 בלילה, ובכל זאת בלסתי.

היה לי קצת לא נעים מעצמי אז השארתי מעט בצלחת אבל גם אני וגם הצלחת יודעים שאני משקר.

אחר כך חזרנו אליו וראינו את "למראית עין". היה דווקא סבבה למעט העובדה שהסרט נתקע ב-ד-י-ו-ק בקטע שבו טלי שרון אמורה להתפשט. מה זה זה ??!!?? צריך לשגר טיל טומהוק לסניף של בלוקבסטר על כך שלא שמו מדבקת אזהרה על הסרט "למי שמחכה לשדיים של טלי שרון, שידע שהסרט בדיוק נתקע בקטע הזה (וחוץ מזה חבר'ה, לא רואים כלום)".

היינו אמורים לראות גם את "ימים של אהבה" אבל יש גבול. העייפות הכריעה אותי.

בניגוד להמון שיחזורים של העבר, זה דווקא היה מוצלח. אפילו מוצלח מאוד. כשדודי ואני הכרנו, אי שם בערבות רמת-גן, גילינו די מהר שיש בינינו המון נקודות דמיון. זה מה שחיבר אותנו בהתחלה. ואחרי זה זה כבר הפסיק להיות חשוב. הוא שייך לחבורה מאוד מצומצמת של אנשים שאיתם אני יכול לבלות 12 שעות רצוף. זה הישג לא מבוטל. בתרבויות מסוימות אפשר לתת אוסקר על זה.

הוא אחד משלושה אנשים שעליהם אמרו לי (יותר מפעם אחת) שביחד, אנחנו כמו הזקנים מהחבובות.

ואין ספק שהבילוי נעשה טוב יותר כשהוא מערב בשר ודברי מתיקה, כי הרי כל בילוי יכול להיות טוב יותר כשהוא מערב בשר ודברי מתיקה. יצאתי מאזורי חן בשתיים בלילה כשאני עייף בטירוף. בדרך חזרה גיליתי ששינו את הנתיבים בכניסה לחולון. במקום לסוע בדרך הקצרה, נסעתי דרך וולפסון.

מה, אני עד כדי כך לא יוצא מהבית שהנתיבים משתנים בלי שאני אדע ???