הבלוג של אילון

אחרי הצפייה ב"המפיקים" חשבתי לעצמי, מה עוד צריך לקרות על-מנת שאבין שאני ממש, אבל ממש ממש, לא אוהב מחזות זמר. על אחת כמה וכמה מחזות זמר שעברו אדפטציה לקולנוע (לא הייתי חייב ובכל זאת נורא נהניתי לכתוב "אדפטציה").

מה עוד צריך מת'יו ברודריק לעשות על-מנת שאבין שהדמיון הקלוש בינו לבין אחי היחידי, לא יכול לספק לו הגנה מפני פשעיו הקולנועיים. ו-don't even get me started לגבי נת'ן ליין. שהוא המעצבן האמיתי.

בקיצור, כפי שניתן להבין, מאוד לא נהניתי מ"המפיקים". זה אולי עשוי טוב, מרשים, מתוזמר היטב וכו', אני משוכנע שברחבי העולם יש לא מעט גאים שמאוד מרוצים מהסרט, אבל זה זוועתון. אני סבלתי. יש מצב שבגירסה המקורית של מל ברוקס, לפני קרוב לארבעים שנה, זה היה סרט מוצלח. אולי קצת חתרני. אולי Zה אפילו ענה להגדרה של הומור מטורף. מה שלא יהיה ובעיקר מה שלא היה, זה עבר לו. ישנם דברים שמוטב היה להם, לו נשארו בעבר. שם תהילתם לשם הם שייכים. "המפיקים" הוא אחד מהם. אפילו וויל פרל בתפקיד אורח וויל פרל-י לא מצליח להעלות חיוך. בקיצור, לא עוד מחזות זמר. צריך להתחיל להקשיב לקומון סנס שלי.

מדי פעם הוא צודק.